העמדת פנים

זה הכל העמדת פנים. כל השתייה, השכרון חושים, כל מה שאני, זה הכל העמדת פנים. בשנים הראשונות אחרי שניצחתי במשחקי הרעב לא שתיתי, רציתי לעזור למועמדים אחרי לנצח, לחיות, אבל גם אם הם היו מנצחים החיים האלה לא שווים כלום. לאף אחד במחוז הזה אין סיכוי לשרוד מעבר ליומיים במשחקים. כשהבנתי את זה התחלתי לשתות. האלכוהול באמת עזר לי לשכוח הכל, נתן לי שכרון חושים שהיה לי כמו יציאה מהכלא לזמן מה.
אז יצאתי מהכלא הזה לעתים יותר קרובות, היו ימים שלמים שבהם לא היו לי יותר מעשר דקות של פיכחון, הייתי נשאר בבית כל היום, יוצא רק כדי להביא עוד אלכוהול. הייתי שוכב במיטה בלי לדעת איפה אני וברגע שהרגשתי את המודעות זוחלת חזרה אל תוך מוחי פתחתי עוד בקבוק. אבל לא משנה האלכוהול, יום האסיף תמיד היה כמו חץ משויף שנכנס לאט לאט הישר אל תוך ליבי. לפעמים ניסיתי מחדש להדריך את המיועדים למרות הסיכויים שלהם שהיו כמעט ברצפה אבל לרוב לא הצלחתי ושקעתי באלכוהול בלי לדבר איתם באמת. 
אחרי כמה שנים האלכוהול הפסיק לעבוד. לאט לאט התחלתי להיות מודע לעצמי. ניסיתי להמשיך לשתות ולהיאבד בתוך עצמי וזה לא עבד, לא משנה כמה ניסיתי זה לא עבד. 
אז התחלתי להעמיד פנים. 
בלילות הארוכים שלא יכולתי לישון בהם הייתי יוצא לשכונה הריקה שלי בהליכה של שיכורים ובועט בגדרות של הבתים המצוחצחים. לפעמים הייתי מצליח להפיל את הגדרות לפני שאוכפי השקט היו מגיעים, הייתי מסתובב אליהם עם הבקבוק ביד אחת ומטיח בהם דברים שאמרתי בצורה חסרת משמעות אבל החביאו שנאה גדולה לקפיטול ולכל כלבי הציד שלו. הייתי נותן להם להחזיק אותי ולקחת אותי חזרה לבית שבו זכיתי, הבית שלא רציתי לגור בו, הבית ששנאתי בכל ליבי. גיליתי שאם אנשים חושבים שאני שיכור אני יכול להגיד מה שאני רוצה על הקפיטול בלי שום תוצאות ממשיות. הפעם הראשונה שניסיתי להטיח דברים בקפיטול עצמו הייתה הפעם כשאחותה של קטניס נבחרה וקטניס התנדבה במקומה.
"יש לה פלפל!" צעקתי אז וכשלתי אל עבר המצלמות, "יותר מאשר לכם!" הוספתי בשנאה מוחלטת ונפלתי מהבמה. באותה שנה זכיתי להכיר את קטניס ופיטה, שני המיועדים שמעולם לא זכו אנשים יותר ראויים לכך מהם. באותה שנה הפסקתי להעמיד פנים ונלחמתי עבורם מאחורי הקלעים. באותה שנה זכיתי להכיר גם את אפי, ששנאתי בכל ליבי לפני פיטה וקטניס. עדיין שנאתי אותה גם אחרי אותה שנה אבל למדתי להכיר אותה כבן אדם. נראה היה כאילו אכפת לה באמת מפיטה וקטניס. היא נלחמה בדיוק כמוני עבורם, והפעם לא רק כדי לקבל קידום במחוז. 
שנה אחר כך באתי אחרת לגמרי ליום האסיף. באתי מוכן לגמרי, נראיתי מכובד, לזה אפי דאגה, והרגשתי מוכן לחזור לזירה ולהגן בחיי על קטניס. התפללתי שפיטה יצא כדי שאוכל להתנדב במקומו, לא חשבתי שאני אוכל להחזיק מעמד פה בקפיטול אם שניהם יחזרו לזירה. אני באמת לא מסוגל להחזיק מעמד פה. הם ימותו, את זה אני יודע. הם נמצאים בזירה מול המנצחים של העבר. פיניק לצידם אבל זה לא יעזור. לא יכולתי לצפות היום ביום הראשון שלהם בזירה מול כולם. אמרתי להם לזכור מי האויב האמיתי, והתכנית להציל אותם עדיין קיימת, אבל אני לא מאמין שהיא תעבוד וגם אם כן, הם יהרגו עד אז. 

אני עומד על הגג עם סכין חדה שהצלחתי להגניב מארוחת הערב. הדמעות מתחילות לזלוג על לחיי ואני חוזר לזירה, לכל מה שעשיתי אז, לכל מה שקרה. אני חוזר ללילות בלי האלכוהול שעברו עלי בסיוטים נוראיים. אני חוזר לשנים שבהם הייתי לבד מול כל העולם, אני והאלכוהול. אני מפשיל את השרוול שלי וביד רועדת מרים את הסכין. 
"היימיטץ'?" אני שומע קול מוכר ומבוהל מאחורי. 
אני מוריד את הסכין ומסתובב מהר. "אפי." 
היא לובשת פאה סגולה שיושבת על הראש שלה במעוקם, זה נראה כאילו היא מיהרה לכאן. "מה אתה עושה?" היא שואלת בקול רועד ומתקרבת אלי. 
אני מראה לה את הסכין. "אל תתקרבי אלי." 
"היימיטץ'..." היא נראית אובדת עצות ופוחדת. היא מתקרבת עוד שני צעדים. "תניח את הסכין."

אני רואה את העיניים שלה נוצצות בדמעות באור שמגיע משאר הקפיטול. אני לא יודע מה לעשות. אני מבולבל, אני מפחד, אני לא רוצה יותר להישאר פה... אבל אני לא מסוגל לעשות את זה. אני מחזיק את עצמי חזק, לא נותן לעצמי להתפרק מול אפי. היא מתקרבת עוד ואני נותן לה לקחת ביד רועדת את הסכין ממני. אני לא עוזב אותו בהתחלה ואז אני מסתכל עליה ומשחרר.
"היימיטץ'," היא אומרת מבעד למסך הדמעות שעל פניה, "אל תעשה את זה, יהיה בסדר..." 
אני רוקע ברגלי בכעס על הרצפה. "זה לא!" אני צועק, "הקפיטול ימשיך לנצח, כולם ימותו, שום דבר לא יעבוד, אפילו לא פלוטארך והתכנית המזדיינת שלו!" כשאני קולט מה צרחתי הרגע באמצע הקפיטול אני בועט בקיר בתסכול. 
"זה בסדר," היא אוחזת בידי, "הכל פה מאובטח, אף אחד, לא יכול לשמוע אותנו פה לא משנה כמה נצרח." 
"ומה איתך?" אני שואל במרירות, "עד כמה שאני יודע את יכולה עכשיו לרוץ לסנואו ולהגיד לו שיש לפלוטארך תכנית כלשהי." 
"אני יודעת על התכנית הזאת, היימיטץ'," היא אומרת ולא ממש מפתיעה אותי. "וגם אם היא לא תעבוד ופיטה וקטניס לא ישרדו יש לך אותי." היא כורכת את ידיה סביבי. 
אני מתנתק ממנה ומסתכל עליה, על כולה. על התלבושת הנוצצת שהיא לובשת הפעם ועל האיפור המגוחך שמרוח עכשיו על פניה ועל הפאה שכמעט גולשת מהראש שלה. אני מוריד את הפאה שלה ומסתכל על השיער שכמסתבר ג'ינג'י שלה. אני לא רואה בה יותר את בובת הקפיטול שהיא תמיד הייתה, עכשיו היא אפי. אני מוחה ביד אחת את הדמעות שעל הפנים שלי ומנשק אותה.