שנה חדשה

רק עוד יום אחד של חופש. רק עוד יום אחד.. חזרה אמה בראשה. היא נשכה את שפתיה והשפילה את מבטה אל הרצפה.

היא העבירה יד בתספורת הקצרה והחדשה שלה, שיערה הגיע כמעט עד לכתפיים והפוני שלה נפל על מצחה עם התנועה. עד אז היה לה שיער ארוך.

דמעה קטנה נפלה מעיניה. היא פחדה. היא התישבה במיטתה ולקחה את הכרית שלה אל חיקה בחיבוק. אני לא רוצה ללכת מחר לבית הספר, היא חשבה.

אולי אם היא תעמיד פנים שהיא חולה אז אמא שלה תרשה לה להישאר בכל זאת..

לא! היא אמרה לעצמה. את לא תבריזי מהיום הראשון ללימודים! את עולה לכיתה י, זה כבר לא משחק ילדים! את לא יכולה להבריז מתי שבא לך..

חוץ מזה, בטוח שלא יהיה עד כדי כך גרוע, נכון? היא קיווצה גבות בדאגה. נזכרת בדברים שמיילי, אחת מהחברות הכי טובות שלה, אמרה לה על הכיתה. אולי היא למדה בבית הספר שלי רק שנה אחת אבל היא הכירה שם יותר אנשים ממה שאמה אולי תכיר איי פעם... באמת שחבל שמיילי לא תמשיך ללמוד איתה שנה הבאה.. 

היא פחדה שהאנשים ישימו לב לתספורת שלה, כשהיא בדקה את השמות של האנשים שיהיו איתה בכיתה, היא זיהתה כמה מהם שהיו איתה באותה כיתה לפני שנתיים..

הם לא בדיוק היו האנשים הכי נחמדים שבעולם...

היא נאנחה.

"פשוט תנסי להירגע, אמה.." היא לחשה לעצמה. תזכרי לעצמך למה שינית את התספורת שלך..

וזה הספיק לה להירגע חלקית, לפחות נכון לעכשיו.

התספורת באמת הייתה סמלית בשבילה...

באותו יום שהסתפרה:

זה היה לקראת סוף החופש ומזג האוויר היה חם מהרגיל, לא שמזג האוויר החם היה מורגש עכשיו, המזגן הקפיא את כל המספרה.

היא חשבה על התספורת הזאת כבר במשך שנה, היא התלבטה ולא הצליחה להחליט.

אמא שלה ישבה בצד על ידה, שתיהן מחכות לתורן אצל הספר. די מצחיק, הספר היה במרחק שעה נסיעה, בעיר הקודמת בה הן גרו. הן אף פעם לא החליפו ספר.

אמה שיחקה באצבעותיה. היא כבר היתה בטוחה בהחלטה שלה במאה אחוז. היא הולכת לקצר את השיער.

אולי היא לא התכוונה לתרום את השיער (השיער שלה לא היה מספיק ארוך בשביל שהיא תוכל לתרום אבל להשאיר לעצמה אורך נורמלי של שיער), אבל כן היתה לזה משמעות בשבילה.

אמה תמיד ראתה את קיצור השיער שלה בתור חלק מההתבגרות, גם אם אף אחד לא ידע על זה.

פשוט, כל הנשים הבוגרות במשפחה שלה עם שיער קצר.. כך שיצא מצב כי היא תמיד הרגישה שביום שתקצר את השיער, זה יוביל אותה צעד אחד נוסף לבגרות נפשית.

אבל בואו נודה בעובדות- אמה פחדה להתבגר. אולי היא לא רצתה להתבגר אבל זה קרה ולא היתה לה שליטה על זה..

אחת מהסיבות שקיצור השיער היה נראה לאמה כחלק מההתבגרות היא שהיא תמיד, או לפחות מאז שעברה לגור בעיר הזאת, השתמשה בשיער בשביל לכסות את עצמה.

כשהיא היתה עצובה, היא כיסתה את הפנים שלה בשיער כדי שלא ישימו לב, כשהיא לא רצתה שישימו לב אליה בכיתה, או בכלל כמעט בכל סיטואציה חברתית שהתרחשה בבית הספר..

היא לא רצתה לבלוט.

אחרי הכל, למה לה לנסות לבלוט אם היא יודעת שיתעלמו ממנה גם ככה?

זה סתם יגמר רע בשבילה..

היא העדיפה לדבוק בבישנות שלה. אולי היא שנאה להיות כזאת ביישנית אבל זאת היתה בשבילה שכבת מגן...

היא נזכרה בכל פעם שדווקא כן ניסתה להיות חלק- תמיד התעלמו ממנה, אמרו לה לעוף משם או סתם דיברו עליה ברשעות.

אמה נשכה את פנים לחייה בחוקה, היא לא הפסיקה גם אם זה היה כואב.

אבל זאת בדיוק הסיבה שהיא רוצה לשנות את השיער!

היא לא רוצה לכסות את עצמה יותר, להשתמש בשכבות מגן שיגוננו עליה אך בו זמנית ימנעו ממנה דברים ויפגעו בה.

פשוט נמאס לה מכל התירוצים... היא רוצה להיות עצמה..

היא כבר לא צריכה שום דבר שיגן עליה.

שנה הבאה תהיה התחלה חדשה, היא הבטיחה לעצמה.

לבסוף הגיע התור שלה והספר חפף לה את השיער ולאחר מכן הושיב אותה על הכיסא והלביש לה את הבד ההוא ששומר שהבגדים והכיסא לא יתלכלכו.

"אז כמו תמיד?" הוא שואל. "חשבתי הפעם על משהו קצת שונה.." היא אומרת.

בהווה:

כאשר היא נזכרה ביום שבו הסתפרה הרגשתה השתפרה.

פשוט תהיי עצמך.. היא חשבה והוסיפה חיוך קטן.

"הכל יהיה בסדר..." היא לחשה לעצמה.