זוויות שונות

דראקו מאלפוי ונרקיסה מאלפוי עמדו מול הדלת. דראקו מאלפוי היה לבוש בחליפתו ומבט מסתורי ומעט יהיר בעיניו התכולות-אפורות, שכעת נראו יותר אפורות מתכוחולות, הוא סירק את שערו הבלונדיני-לבן, וכעת בהה בדלת.

נרקיסה מאלפוי אספה את שערה חלקית, ואישוניה, שבתוך העיניים התכולות, היו מורחבים באימה.

ככה, בלי לזוז, הם עמדו 2 דקות בדיוק, ואז -

הדלת נפתחה.

בפתח עמד אדם גבוה, בעל חזות יהירה ועיניים אפורות קרות, שערו ארוך, בצבע בלונדיני-לבן עם שערות אפורות פה ושם.

"שלום," הוא אמר בשקט ובקרירות. 

דראקו מאלפוי לא זז. הוא לא רצה לחשוב על אביו. הוא שיחזר בראשו נשיקה מתוקה במחיוחד שהייתה לו לפני כעשעתיים עם אסטוריה גרינגרס, השכנה היפה שלהם, בת גילו של דראקו. למרבה המזל, גם היא התקבלה למג'יקסר.

"לוציוס," לחשה נרקיסה מאלפוי, "איך אתה יכול לומר 'שלום'? אם אתה סבור שסלחתי?"

לוציוס הזדקף, מבט קר ויהיר בעיניו האפורות כסערה, ואמר:

"לא עשיתי לך מאומה. את מפלילה אותי סתם. וכעת, את בעיניי סתם אישה חסרת חשיבות. כל ימי האהבה המטופשים שלנו, תמו ועברו, נרקיסה. כעת, יש לי שיחה עם בני יחידי. בוא, דראקו," 

לוציוס החל לפסוע לעבר חדרו של דראקו,  דראקו העיף מבט באימו, וראה דמעות בעיניה.  הוא החל בעקבות אביו לחדרו.

"עכשיו," פתח לוציוס מיד, "אתה שמח לראות אותי, דראקו?" 

הוא התיישב על הכסא בחדרו של דראקו וקירב את פניו החיוורות אל פניו החיוורות של בנו. 

דראקו רצה להגיד "לא!" אבל המילה לא יצאה. הוא רק הנהן.

"אה... אתה שמח," לוציוס חייך בערמומיות. "קראת את המכתב שלי?"

"כן," אמר דראקו מאלפוי בפחד שלא נגלה אל אביו.

"אז... תתצתרף אליי, אם כן?"

דראקו בלע את רוקו. 'תזכור את התכנית!' הוא אמר לעצמו, ומפיו נפלט:

"כן" גורלי.

"כעת, יש לך שעה. אני מתארגן, ויוצאים."

דראקו הנהן, בלע שוב רוק, רץ לסלון, שם אמר לאמו:

"מה שלא קורה איתי, אל תדאגי," 

ויצא דרך הדלת במהירות.

הוא מצא בחוץ את אסטוריה גרינגרס. מי שרצה לפגוש.

"אסטוריה," הוא התנשף.

"דראקו," היא אמרה, "מה קורה?" היא בחנה אותו בדאגה.

"אני הולך לכמה זמן, עם אבא שלי," הוא לחש.

"דראקו לוציוס מאלפוי!" היא צווחה. "הראת לי את המכתב - אתה לא -"

אבל דראקו הרגיע אותה בהסבר מרגיע.

"לא תשכח אותי?" היא לחשה בדמעות. 

"לעולם לא," ענה דראקו וקירב את פניו לפניה.

הוא הביט בעיניה החומות כשוקולד, והיא הביטה בעיניו, שהיו כעת אפורות כשל אביו.

דראקו התקרב אליה עוד.

הוא דחף את שפתיו על שפתיה הוורודות והמלאות, והיא נאחזה בשפתיו האדומות, המלאות.

הוא הרגיש את לשונה, ואת שפתיה, והרחיב בכל יכולתו את הנשיקה. שפתיו רפרפו על שפתיה, ולשונו התנגשה עם לשונה.

ולבסוף - 

"טוב, אני חייב ללכת," אמר דראקו בקול בלי הבעה. "ביי."

מאחור, נערה עם לב שבור ועניים חומות שלפני רגע נצצו בחדווה ועכשיו היו מלאות דמעות, לחשה: "ביי."

וחשה, שזה לתמיד.

מקווה שאהבתם. הפעם, אם לא יהיו תגובות, לא אמשיך. 

הפרק הקודם		הפרק הבא