התחתון

טיף. טף. טיף. טף.

 היא בהתה בנחשול המים שהחל להתהוות כשלולית זעירה על רצפת האבן של המנהרה, מהופנטת.

"אאורי", היא לחשה "זהו השם שלי, הוא הרבה יותר טוב מקודמו... האיש הזקן כלל אינו יודע לבחור שמות"

היא חשבה על קוותה, 'הוא קצת כמו שמש ביום קריר... ואני... אני כמו הירח, הירח בלילה חסר אור', היא הרהרה לעצמה 'איזו הגדרה נפלאה, קוותה היה מסכים איתי... ללא כל ספק. אך קוותה לא הגיע הטפח כלל...

זה כבר יום הפליון אך אין שום סימן לקוותה'

קו מחשבתה נקטע בגסות על ידי רעש מחריד של מאות חפצים כבדים נופלים בזה אחר זה, כמו מגדל דומינו.

זה קרה לאחרונה יותר מפעם אחת, הדבר הדיר שינה מעיניה של אאורי.

היא ידעה שמעליה ישנם מאות תלמידים השוקדים על קלפים יקרים המלאים בכתבים עתיקים וחדשים כאחד, מספרם עולה על הכוכבים אשר נראו ואינם נראו בשמי הלילה.

"בזבוז זמן", היא נהגה להזכיר לעצמה, "אין חכם כבעל ניסיון. מה יעזור לשבת ולקרוא כל היום... הרי אני מתרוצצת כל היום, רק כך אפשר ללמוד על החיים".

אך הלילה היה שונה, היא ידעה זאת... האדם אשר שמו הארצי היה ידוע לה, 'בובון', כך היו קוראים לו, היה מוזר... יותר מוזר מאאורי עצמה.

הוא אהב להתרוצצץ בחדרו הצנוע הנה והנה, ממלמל בקול ובונה, רץ חזרה, פותח ספרים וסוגר אותם ולובש את גלימותיו המוזרות... אאורי צפתה בו מפתח הניקוז הקבוע ברצפת חדרו.

היא אצה למקומה הרגיל תחת לפתח, מנסה לדלות פרטים על המתרחש ב'ארמון הספרים', כך קראה לו.

זה הגיע מחדרו של בובון, איך לא... מאות ספרים היו פזורים על רצפת החדר, חלקם קרועים לחלוטין, האחרים נחים על הרצפה כאילו חזרו ממסע ארוך.

"לא טוב! לא טוב בכלל! איך אפשר לסמוך עליו?! אמי המנוחה ידעה יותר ממנו על תקופת השילטון האטורי...", צרח בובון, "הרי רק כסיל מסוגל לתאר את הפלוריאן כבעלת סגולות... היא תשסף את גרונך ותאכל את מוחך החלול לפני שתספיק להגיד 'סיגלדריה', היסטוריון ארור!"

הוא בעט בעוצמה בשלל בובות החוטים המונחות על מדפיו, מבט מטורף משתקף מעיניו.

אאורי מעולם לא ראתה אותו כועס כך, 'זה אינו דבר של מה בכך, בוודאות', הרהרה לעצמה.

בובון התהלך נמרצות בחדר, בועט פה ושם בעוד ספר תועה, רושף בזעם ומגרד את פדחתו הדלילה.

ממלמל לעצמו משפטים לא ברורים, התיישב לבסוף על כסא מרופד שנראה עתיק במיוחד, "קאסט", קילל לעצמו בסיאלדית.

הוא ידע המון שפות, אאורי לא הבינה אפילו קורטוב מרוב דבריו, היא רק תיארה לעצמה שכך נראית אש הגיהינום, 'רק כשמכעיסים אותה', הרגיעה את עצמה.

היא לא פחדה, אאורי, היא הכירה את התחתון ככף ידה, היא הילכה ברחבי העיר התחתית הזו כמלכה, שם היה ביתה. כשתרגיש סכנה, תמיד תוכל לפנות לאחוריה ולדלג לה אל מקומה הבטוח.

בובון החל להירגע, הצבע החל לחזור לפניו המיוזעות, אך רגלו עדיין דפקה בעצבנות על רצפת החדר.

לפתע החל לזמר לעצמו שיר, קולו לא היה ערב, אך נסבל. המקצב היה פשוט, אך השפה אינה ידועה לה, שוב סיאלדית, כנראה.

'קוותה היה מסביר לי... הוא יודע המון, יודע אפילו יותר מ...יותר מבובון עם הבובות המוזרות שלו והקלפים היקרים שלו...', חשבה אאורי בביטחון מוגזם.

"חזיז ורעם!", התרעם בובון שוב, והחל לצחוק בטירוף.

הוא צחק כך במשך דקה.

שתי דקות.

עשר דקות עברו וצחוקו של בובון לא נרגע.

'איזה מין יצור מוזר...לא הייתי רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה... או אפילו בתחתון', היא נרעדה.

ואז זה קרה.

יד אחזה בגרונה והוציאה אותה מחור הניקוז ומהירהוריה כאחד.

זה היה בובון, בובון שצפתה בו מאז הייתה בת 10, בובון שתמיד היה נראה מוזר, אך מעולם לא חששה שתעמוד כאן, בחדרו ותסתכל בעיניו התכולו-

אאורי צרחה בבעתה, עיניו של בובון אינן כחולות יותר, הן היו בצבע כתום כלהבה, ואישוניו הצרו והתארכו, כעיניו של חתול, או של שד, מוחה של אאורי כבר לא הבדיל בין השניים.

"פנארה, פנארה דה ליון" ספק לחש, ספק צעק בובון בטירוף.

"עני לי! האם זהו שמך?" הפעם ללא כל ספק הוא צרח, צרחותיו נשמעו ללא כל ספק ברחבי הארכיון, אך לא היה מי שישמע בשעות כאלו.

אאורי לא ענתה, אאורי לא יכלה לענות.

אאורי כבר התעלפה.

זהו שמה, שמה משכבר הימים.

אף בן אנוש לא הגה אותו במשך אלפי שנים.