Black Birds

פרולוג

עליית הגג של משפחת מאלפוי הייתה אפלולית ומכוסה אבק, רעועה מרוב שנים. קופסאות וחפצים שבורים היו מפוזרים בכל מקום בחדר, כמו פיסות מחייהם של בני מאלפוי לדורותיהם. אפילו דובי, כשעוד שירת באחוזה, מעולם לא עלה לנקות שם . המפתח שלה נתלה חסר שימוש במשך שנים על הצרור הגדול של לוציוס מאלפוי, עד שזה דחף אותו לידה של נרקיסה ופקד עליה להסתתר מפני ההילאים. הדלת חרקה קלות כשהיא פתחה אותה, ולרגע ציפתה לראות שלדים, כמו בסיפורי המוגלגים הישנים שאחותה אהבה. היא דחקה את המחשבה מיד. סיפוריהם של המוגלגים רק הצביעו על טיפושתם.

קולות צעקות ופיצוצים עלו מן הקומות שלמטה, ונרקיסה נרעדה. קול קטן בתוכה קרא לה להלחם, לשרטט שוב את הרונות העתיקות שהצטיינה בהן כל כך. אבל נרקיסה מאלפוי לבית בלק הייתה גבירה ורעיה למופת, ונלחמה רק פעם אחת בחייה.

בניסיון להסיח את דעתה מן הקרב המתחולל, היא החלה לחטט בחפצים הישנים שגדשו את החדר. היא חייכה בשעשוע כשמצאה את מטאטא הצעצוע הישן של דראקו, מעוך בעקבות משחק מסוכן, ונעצה מבט מוקסם בבקבוקון זכוכית מעוטר שהתווית שעל פקקו הודיעה שאסור לפתוח אותו בשום פנים. לבסוף, על שולחן עתיק ומכושף למראה, מצאה כמה חפצים משלה. דברים שהביאה איתה מכיכר גרימולד ושלא היה לה צורך בהם. היא חייכה במרירות כשבחנה את השרשרת העדינה שהעניקה לה בלטריקס ביום הולדתה השבע עשרה. בל המסכנה, אשר זכתה סוף סוף להגשים את חלומה על תהילת טהורי הדם אך איבדה את שפיותה בתהליך. היא בודאי הייתה לצד אדונה כעת, נלחמת את מלחמותיה ומטילה טרור. דקירת געגועים חלפה בליבה לנערה היפהפייה והגאה שאתה בלתה את ילדותה. היא הניחה למחרוזת, ופנתה לבחון בסקרנות את תיבת העץ המגולפת שנחה גם היא על השולחן, מנסה להיזכר במקורה. לקח לה רגע לזהות את הגילופים. רונות כשף יווניות. הזיכרון עלה בה בבת אחת, והיא פתחה את המנעול הכסוף ברונה המוכרת.

הדבר הראשון שקידם את פניה היה חופן של חול. חול ים זהוב ועדין, שמגעו הרך היה מוכר לה היטב. חוף סלאזאר היה המקום היחיד שהכירה שהיה בו חול שכזה. מתחת לחול נחו מזכרות אישיות יותר. פרח צהוב ומכושף, שלא ינבול לעולם. סכין כסף קטנה שכתמים אדומים מעטרים אותה. נוצת עורב דקת שדרה. טבעת משובצת אבן כחולה שגרמה לדמעות לעלות בעיניה. אנדרומדה. בל. רגולוס. נרקיסה. כל אחד מבני הדודים, כך נדמה, הותיר את חותמו בתיבת הזכרונות הקטנה. רק סיריוס לא היה שם. אבל סיריוס מעולם לא רצה לזכור אותם, ולא רצה שיזכרו אותו. הוא לעולם לא היה משאיר פיסה ממנו לנרקיסה, שתוכל להביט בה ולזכור.

מתחת לחפצים הללו היה אוסף של תצלומים, מתנועעים קלות. היא זיהתה מיד את תוכנן. בני אצולה. נערים ונערות. חופי ים פרושים וטירות מרהיבות. קסיופיאה בלק המתה הנידה את ראשה לעברה בתוך קירות טירת האמרלד. טד טונקס, צוחק בין העצים. ונערה כחולת עיניים, מניעה את שרביטה בדייקנות ומשלחת אל נרקיסה חיוך יודע. קולות הקרב נמוגו מאחוריה בעודה שוקעת בזכרונות מן הקיץ האחרון ההוא.

		הפרק הבא