מלאך בוכה

תמיד חשבתי שאהיה אישה רגילה.

חיה, מתאהבת, מתה.

החיים שלי מעולם לא היו מרגשים, וכשהיא הציעה לי ללכת לבית ההוא, לא סירבתי.

הם תמיד היו שם, בוכים או סתם עומדים בלי לזוז, משתלבים בהמון האנשים.

הם תמיד היו שם, צופים, במיוחד בבית ההוא.

אף פעם לא חיבבתי אותם, את המלאכים הבוכים.

תמיד נמנעתי מלגעת בהם, הם נראו לי לא אנושיים.

אבל הייתי חכמה בסופו של דבר.

הוא נגע בי ואני שוגרתי לעבר.

וכשחתמתי על המכתב בשמי, קתי ומסרתי אותו לנכדי, הבנתי שתמיד ידעתי שהייתי אישה רגילה.

חיה, מתאהבת, מתה.

ועכשיו הגיע הזמן למות.