קרינה

הרמיוני אחזה את השולחן שלה בחוזקה, כאילו הוא יעזור לה לעמוד זקוף למרות שהרצפה רועדת מתחת לרגליה, מאיימת לבלוע אותה. היא נשמה ברדידות, ואז בצעדים כושלים נפלה לתוך הכיסא המשרדי שלה. ידיה גיששו בתוך ים המסמכים שנפרש על השולחן שלה, זה שתמיד שכן מסודר באופן מופתי בתוך תיקיות קסומות. בסוף היא מצאה את הכותרת הנכונה ושלפה אותה. היא שיננה במוחה משפט מתריס- זה לא יכול להיות. זה לא יכול... ולמרות זה, המחקרים פרושים מול עיניה. המילים מתערבבות במוח שלה. מבולבלות. מאיימות, על גבול הלא מציאותיות. הנתונים והגרפים מוכיחים הכל, מרככים את ההלם. עמוק בפנים, איפשהו, ידעה את זה הרבה לפני. איך היא יכולה להתייצב עכשיו מול כל הקוסמים, ולהגיד להם שאסור להם להשתמש יותר בשרביטים? שזה מלא קרינה, שזה מוביל למוות על בטוח?.. איך היא יכולה להפסיק את ההתמכרות הזו לנוחיות? השרביט הפך להיות חלק בלתי-נפרד מגופו של הקוסם. יד נוספת. איך היא יכולה לגדוע אותה..?

פתאום הכיס שלה שקל הרבה יותר, היא הרגישה את הכובד של השרביט צמוד לירכה. היא תלשה אותו משם ושברה אותי לשני חצאים, ואז השליכה לפח בקליעה מדויקת. שרביט, ביי-ביי ולא להתראות.