להיות אחות של...

זה היה לילה שגרתי במועדון הפאלפאף המנומנם. השעה הייתה אחרי חצות ורוב התלמידים כבר שכבו במיטות שלהם, בחדרים, רחוקים מהסערה שהשתקפה דרך החלון. רק ג'ואן נשארה במועדון. היא ישבה מול האח הבוערת על כורסא שקועה והכריחה את עצמה לסיים לכתוב את העבודה על ההיתוקלפיפים ואיך הם השפיעו על ניצחון הסובייקטים במאה התשע עשרה. זה ללא ספק היה אחד הנושאים המשעממים ביותר שנאלצה לסקר בחייה, אבל פרופסור בינס לא אהב תלמידים עצלנים, או תלמידים עם תירוצים, או בכללי תלמידים.

היה בג'ואן יופי, בשיער השחור שנפל על פניה כמו מסך, בריסים השחורים והארוכים שהסתבכו ונשזרו זה בזה, בנמשים שניקדו את אפה ועצמות לחייה הגבוהות. היופי שלה קצת היטשטש תחת מעטה העייפות והדאגות של התקופה האחרונה; השיער שלה סורק באופן קפדני פחות, הגלימות שלה לא תמיד נרכסו נכון וסביב עינייה הייתה אדמומיות קבועה. השפתיים היבשות שלה זבו דם והדאגה שהפריעה לה לאכול ניכרה כשחלק מריפוד הלחיים הילדותי שלה נעלם. הייתה לזה סיבה טובה - הלורד וולדרמוט חזר. וגם אם רבים לא האמינו להארי פוטר האגדי, היא עצמה האמינה. לאחותה, שאמרה ששום דבר חלש יותר מזה-שאין-לנקוב-בשמו לא יכל להכניע את סדריק. שהארי פוטר נלחם נגדו, כבר ארבע פעמים. חוץ מזה, הלחץ של שנת הלימודים הרביעית השקיע בה את אותותיו. ריבוי המבחנים והעבודות גרם למוחה, שאף פעם לא היה מהמבריקים ביותר, לעבוד שעות נוספות. השעון של הקיר הראה שהשעה אחת בלילה. ג'ואן פיהקה ואספה כמו מתוך טראנס את חפציה לערימה. אומנם הדפים לא היו בערימה ישרה כמו שאהבה וכמויות הספרים שסידרה אחד על השני נראו מטים ליפול, אבל קורי השינה טישטשו פרטים שוליים כמו אלה. היא קמה בסהרוריות ודידתה לעבר מדרגות הבנות כשהתמונה נפתחה ולמועדון נכנסה בסערה נערה תמירה ונאה. היא נכנסה עם משב רוח שהעיף את שיערה השחור באוויר, שהזתיר לרגע את פניה הבוכיות. צ'ו.

"היי, צ'ו," מילמלה ג'ואן. "אני מתה מעייפות ובדרך למיטה. זה משהו ממש חשוב או שאת יכולה בבקשה לשמור את זה לבוקר?"

צ'ו לא ענתה. היא התייפחה ומשכה באפה בקולניות. "א - אני חו - חושבת ש-" היא יללה, ואז קברה את פניה בידיה.

"מה קרה?"

צ'ו הבוכיה ניגבה את פניה בתנועות זהירות ואז נפלה על הכורסא. "אני בגדתי בו. היום," היא מילמלה מילים מבולבלות. "בסדריק. אמרנו שנישאר תמיד אחד של השני. אבל היום. הארי פוטר. התנשקנו. מתחת ל... דבקון," היא צחקה צחוק מריר.

"רגע,רגע," ג'ואן הייתה מבולבלת. "את ו-...הארי פוטר? ביחד?"

צ'ו שיהקה ואז נעצה באחותה הקטנה מבט עגמומי מבט לפרצי הדמעות. "אני לא יו- יודעת. אני חוש- חושבת שהוא רוצה. אבל... סדריק. הוא ואני-"

ג'ואן נשמה עמוק, מנסה להרגיע את עצמה. לשכנע שלא אכפת לה. לא אכפת לה בכלל. זה בעיה של צ'ו. זה לא עניינה. אבל הפריעה רק העובדה הקטנה, שהיא הייתה מאוהבת בהארי פוטר בסתר כבר ארבע שנים, מהרגע שראתה אותו לראשונה בהגוורטס... ג'ואן ניסתה לשקול את העניין בכובד ראש ולדלות את התשובה הרצויה. משהו גאוני שישתיק את אחותה וירגיע אותה. אחרי זה כבר תיכנס למיטה באומללות ותבין ששוב אחותה מוצלחת יותר ומקבלת את מה שהיא רוצה על חשבונה. אבל בנתיים, היא צריכה להסתיר מאחותה את הכאב שזה גורם לה. זו לא הייתה משימה קשה מדי: צ'ו הייתה אדם אנוכי שמרוכז רק בעצמו. ג'ואן הסיקה את זה ממזמן, אם כי הנסיבות בהחלט היו חלק מהעניין. החבר שלה מת והכל.

צ'ו תמיד הייתה מוצלחת יותר. יפה יותר. גבוה יותר. חכמה יותר. היא נבחרה לרביינקלו בעוד ג'ואן התמיינה להפאלפאף. סדריק היה שלה. היא ידעה לעוף טוב, ולשחק קווידיץ. היא הייתה המחפשת של רביינקילו. לעומתה, ג'ואן הייתה חסרת ערך. הציונים שלה נעו בתחומי הסביר, היא מעולם לא הייתה עילוי ספורטיבי או מקובלת שמוקפת תמיד בחברות מצחקקות ומחזרים. הם לא היו אחיות מהסוג שרב, אבל הן בהחלט נלחמו על תשומת הלב של ההורים. או יותר מדויק: ג'ואן תמיד נשכחה בצד. חסרת חשיבות.

בסוף היא מצאה את הקול האבוד שלה. "מתי?"

"התנשקנו לפני כמה שעות. ואז באמצע הנשיקה בכי- בכיתי וברחתי. הסתובבתי במדשאות ואז כבר גיליתי שעבר כיבוי אורות ופילץ' רד- רדף אחריי אז ב- באתי אלייך..."

"את... אוהבת אותו?"

צ'ו נעצה בג'ואן מבט מבולבל. "אני... אני לא יודעת. אני לא יכולה לחשוב על זה בכלל. רק על מה שסדריק יחשוב."

"סדריק מת," הזכירה ג'ואן בקול נמוך. זה היה אחד המשפטים שדיקלמה שוב ושוב בשיחות עם אחותה. "הוא מת. והוא לא יחזור. את צריכה... טוב, להבין ולהפנים את זה."

צ'ו מיצמצה ואז שיהקה. "את צ- צודקת. אב-"

"תלכי עכשנו לישון. את מבולבלת. נדבר בבוקר, אחרי שתישני קצת. בסדר?" שאלה בעייפות טרודה. צ'ו, שנראתה כמו ילדה אבודה, הינהנה.

"תתני לי לישון איתך? פילץ' רודף אחריי. ואני מפחדת..-"

"-שרוח הרפאים של סדריק תבוא לנקום בך. כן, בטח שזה בסדר. בואי." הן טיפסו במעלה המדרגות וג'ואן סחבה את הסיכום, המחברת ועטי הנוצה שלה. היא הניחה אותן על השידה ותהתה מתי התחלפו בניהן התפקידים. מתי הפכה היא להיות האחות הבוגרת; זו שפונים לבקש ממנה עצה. צ'ו התמקמה לה בנוחות במרכז המיטה, וג'ואן השתחלה לצידה מתחת לשמיכה העבה. היא כבר ידעה שבקושי תצליח לישון בלילה: צ'ו התעוררה פעם בכמה זמן, מלאת זיעה מחלום אימתי במיוחד. על סדריק, או וולדרמוט, או הארי. היא ידעה שזה צלקת מהטורניר, משהו שפגם באחותה באופן בלתי הפיך שגם מאדם פומפרי לא תוכל להחזיר לקדמותו. בנתיים הם העלימו את המידע מהסגל - היא לא חשבה שזה רעיון טוב שהצוות ידע שאחותה משתגעת לה לאיטה. אז היא לא ניסתה לישון, אלא רק עצמה את עיניה ונתנה למוחה להישטף בחלומות על הארי פוטר ועליה, ביחד. רק מחזיקים ידיים ומחייכים. מין פנטזיות שכאלה.

מין חלומות שלעולם לא יקרו.