כוכבים דועכים

כוכבים דועכים

השלג כיסה את מחוז שתים עשרה. גייל עומד בקצה העיר, על הגבול שבין התפר למרכז העיר, ומחכה. היה זה בוודאי השלג האחרון לשנה הזו – האסיף חלף כבר לפני ארבעה ימים. לרוב, בזמן הזה, כבר היה הקרח נמס מהשבילים, אבל החורף השנה היה קשה (בלי לחשוב, הוא נוגע בקצות אצבעותיו בסימנים שעל גבו) ארבעה ימים מאז שקטניס עזבה. גייל הוא אדם מעשי, לא אדם של תקוות וחלומות – הוא לא נאיבי דיו להאמין שהיא תחזור. הוא לא אמר את זה למשפחתה או לאחיו, כמובן, אבל לה הוא אמר. היא רק הנהנה והסבה את ראשה (הוא מאמין שעשתה זאת כדי שלא יבחין בדמעותיה. מאוחר מדי.). הוא מחכה לה כעת, גורף באצבעותיו מעט מהשלג שכיסה את הדרך.

מאדג' אנדרסי מגיחה מבין הבתים העטופים לבן כמו מלכת השלג מסיפור האגדה הישן. שיערה הבהיר הפזור על כתפיה בוהק בעור הפנסים, עורה חיוור מקור הלילה. היא עוטה גלימה תכולה בהירה אשר יקרה, ככל הנראה, יותר מכל רכושו של גייל. היא נראית כמו נסיכת זכוכית שברירית. למשך כמה דקות הם רק יושבים ושותקים זה לצד זה. נדמה שאין להם מה לומר.

ואז: "אני רוצה שתיקח אותי ליער."

"בלילה. עם הגדר החשמלית."

"הגדר החשמלית כבר בקושי פועלת. היא הייתה שם בעיקר בשבילה." הם לעולם לא מזכירים את שמה של קטניס. כמו פצע פתוח, שעדיף לא לגעת בו. הוא יודע שקטניס הייתה החברה הטובה ביותר של מאדג'. הוא לא מצליח ליישב את שתי הנערות האלו יחד בראשו.

"את באמת רוצה ללכת לשם? את?"

היא משירה אליו עיניים כחולות קרירות. "הלכת איתה לשם."

אז זה העניין? הוא פותח את פיו, אבל היא קוטעת אותו. "אני לא רוצה ללכת לשם בגללך. אני רוצה ללכת לשם בגללה." קולה שקט. "אני מתגעגעת אליה. בוא נלך ליער."

"היית שם פעם?"

"היא לקחה אותי. אפילו הראתה לי איך לירות."

הוא בוחן את דמותה. "לא בגלימה הזו, אני מניח."

ללא מילה היא מסירה את הגלימה היקרה ותולה אותה על גדר הבית, כאילו אין ספק שתחכה שם עד שיחזרו. הבד התכול מתנופף. גייל תוהה איך זה, כשאתה יכול פשוט להניח פריט לבוש ברחוב וללכת, בהנחה שאם יעלם, תקנה חדש. מאדג' מושיטה לו את ידה.

"בבקשה." היא אומרת.

מבטה לא מרפה מעיניו. דמותה הבודדת יפהפייה ברחוב בריק, כאילו נועדה לשעות כאלו, לדממה הזו. הוא מביט בכף ידה המושטת. עורה נקי ועדין, אצבעותיה דקות. יד שפחת מעולם לא הצטבר תחת ציפורניה. ידיה של קטניס, הוא זוכר, היו שזופות ומחוספסות משנים של ציד ועבודה. קו דק נחרט באצבעה במקום בו אוחזים במיתר הקשת. ידה של בתו של ראש העיר נראית כיד שמעולם לא החזיקה שום כלי מלבד עט.

הוא אוחז בה בכל זאת. אצבעותיה העדינות משתלבות בשלו. "בואי."

הם פוסעים ביער בדממה משותפת, מחליפים כמה מילים מפעם לפעם. מאדג' הולכת  בשקט שמפתיע אותו, צעדיה חרישיים על השלג הרך. רק מגפיה, מגפיים יוקרתיים עשויים עור כהה, חוקים מפעם לפעם על הקרקע בעודם מטביעים טביעות רגל זרות במסלול המוכר. (גייל רואה את הסמל המסחרי בעקב הסימנים. נדמה לו שראה פעם משהו כזה על אחד הבגדים החדשים של קטניס. הוא תוהה כמה מחפציה של מאדג' מקורם בקפיטול.). הם מגיעים לבסוף לסלע שהוא מקומם הפרטי של קטניס וגייל. אף אחד מלבדם לא היה שם מעולם, אבל גופה הדק של מאדג' תואם את צורת האבן לא פחות משהתאים לקטניס, אף שהיא יושבת קרוב יותר אליו. כשהיא רוכנת לנשק אותו בעדינות, הוא מנשק אותה בחזרה.

אחרי זמן מה היא מרימה את מבטה לשמים. "הם כל כך זוהרים."

"הכוכבים? כן. יש דברים שאפשר לראות טוב יותר מחוץ לעיר, בחושך. רחוק מהפנסים, האור של הכוכבים חזק הרבה יותר."

"זה יפה." לרגע היא מחייכת. שיניה הצחורות משקפות את אור הכוכבים, כמו גם עיניה. עיניהם של בני התפר היו אפורות כמו עשן הפחם, אבל עיניה של מאדג' אנדרסי היו כחולות ועזות כמו שמי האסיף, ואור הכוכבים נשקף מהן. החיוך נמוג מפניה כשהיא שואלת. "אתה חושב שהיא תהיה בסדר?"

גייל עייף מכדי להעניק לה את השקרים שהיא רוצה. "לא."

היא מהנהנת, ונדמה לו שהיא מבינה מדוע הוא מעדיף שלא לחלום על מה שלא יקרה. עם זאת, משהו במבט הקודר על פניה צורב את ליבו. הוא מושיט יד וקוטף אוכמניה מהשיח שלידו.

"מי ייתן והסיכויים..." הוא משליך אותה בקשת גבוהה, כמו שנהגו הוא וקטניס לעשות. קטניס הייתה לוכדת את הפרי בפיה, בולעת אותו במהירות לפני שהייתה משיבה. מאדג' מושיטה שתי אצבעות, תופסת אותה בזרוזות ומביטה בה לרגע לפני שהיא מכניסה אותה לפיה. המיץ הכהה מכתים את שפתיה.

"יהיו תמיד לטובתכם." היא משלימה בחיוך קטן ששב להאיר את פניה. נדמה לו שישנה מעט תקווה בקול שלה, והוא לא עונה.

הוא מנשק את המיץ משפתיה לפני שהם נפרדים על גבול השכונות. הגלימה התכולה עדיין ממתינה לה על הגדר החלודה, מתנופפת ברוח.

***

הטל כיסה את מחוז שתים עשרה. השעה הייתה כה מוקדמת שהשחר בקושי עלה, ועם זאת קובצו כל אנשי המחוז בכיכר. זה היום החמישי למשחקים. אוכף השקט ת'רד וצוותו עומדים במרכז, בין הסד לעמוד, ולמראם צמרמורת עוברת בגבו של גייל. הסימנים הרבים על גבו נדמים שוב לבעור.

מאדג' מגיחה מבין האנשים הממלאים את הכיכר בבטחון של בתו של ראש העיר היודעת שאיש לא יפריע לה, ומראה מזכיר לו מי גנבה תרופות וחצתה את העיר בשלג למענו. היא משלבת את ידה בידו, ומעיפה מבט מתוח אל הבמה. "מה הם רוצים?"

"אני לא יודע." עיניה מלאות זהירות כשהיא בוחנת את הכיכר המתמלאת. טל הבוקר מכסה את שיערה באגלים נוצצים. הוא רוצה לנשק אותה, אבל אנשים גם כך מעיפים בהם מבטים, והא יודע שמוטב להתרחק.

על הבמה, אוכף השקט מתחיל לדבר. הוא מקשקש הרבה על חסדו של הנשיא סנואו ועל הבעיות במחוז, ואז מציין ש"כל התפרעות פומבית או תקשרותית תביא עונש על כל המחוז."

"למה הם מתכוונים?" הוא שואל את מאדג', שגדלה בבית עם חינוך נעלה ובוודאי למדה להבין את הדרכים העקיפות של אנשי הקפיטול."

פניה חיוורות. "אתה לא מבין? הם אומרים שאם קטניס תעשה משהו, כולנו ניענש. בחומרה מספיקה בשביל מחוז שלם."

הוא קופץ את אגרופיו. "לעזאזל איתם. מפלצות דוחות שכמותם." אנשים שומעים את דבריו ומתרחקים, לבל יראו בחברתו מדבר נגד הקפיטול. "מגיע להם שישרפו – כל אחד ואחד מהם. אני עוד אעשה את זה."

פניה של מאדג' קרות וכועסות. "אבא שלי מהקפיטול." היא מזכירה לו. "הוא לא עשה שום דבר רע. חוץ מזה, אתה לא תוכל לעשות את זה. אתה סתם מבזבז את הזמן שלך." היא מתרחקת משם בצעדים החרישיים והמדויקים שבהם חצתה בחברתו את היער. גייל הוא אדם מעשי, לא אדם של משאלות וחלומות. קשה לו להאמין שהיא תחזור.

הוא מעיף מבט אל השמים. השמש כבר כמעט זרחה לגמרי, ואורם של הכוכבים הולך ודועך.

***

האש צרבה את מחוז שתים עשרה. גייל עומד באחו מחוץ לתפר. ניצולים עומדים סביבו, מתנשפים ומכבים שרפות קטנות. ילדים בוכים ממלאים את הלילה ביבבות. אלו שלוש שעות אחרי שקטניס ירתה את החץ, והגמול נוחת כמובטח. המטוסים המבעירים מרחפים בשמים הכהים – נורותיהם כל כך חזקות שהוא אינו יכול לראות את הכוכבים מבעדם. הם מחכים לראות אם יש עוד ניצולים שימלטו מהאש. גייל ממתין, דרוך. סיי שומן הגיחה מתוך העשן, מתנשפת. גם כריסטופר, שעבד איתו במכרות. כמעט כל אנשי התפר, הרגילים לשרפות, הצליחו להתפנות מהמקום. אבל מאדג' אנדרסיי הייתה הבת של ראש העיר, ועונשם של אנשי הקפיטול להישרף, ומאדג' לא הגיחה מבין הלהבות.

גייל לא מביט לאחור בעודו מנווט את הניצולים הרחק מהאש. הוא אדם מעשי, לא אדם של משאלות וחלומות – הוא יודע לא לקוות.