שלכת

שלכת

לונה חזרה לאנגליה בסתיו. האוויר היה קר וצונן, והכה בה בהפתעה כשהרפתה ממפתח המעבר שלה. העדויות לתצפיות שנורקקים בארצות הדרום הו מבטיחות למדי, עד כדי כך שנסעה רק כדי לבחון אותן – או שרק רצתה להתרחק מביתה. הצריח השחור, המלכותי, שבו חיה מאז שזכרה את עצמה הרגיש ריק ועלוב להחריד מאז שבה אליו. היא תיקנה את קירותיו החרבים ושתלה מחדש את הצמחים, אבל לא היה ביכולתה לשקם את נשמתו השבורה של בית ילדותה. היעדרו של אביה מילא את הבית בדממה של חסר, השונה כל כך מדממתו של מקום ריק אליו ישובו בקרוב. מפעם לפעם היו באים חבריה – הארי, הרמיוני, ג'יני, נוויל – לבקר. מחליפים כמה מילים, נמנעים מלשתות תה שורשי גרדי ונעלמים בחזרה אל חייהם, מותירים אותה לבדה עם הדממה המופרת בנקישות מכונת הדפוס של עיתון שאבד עם מחברו.

היא הביטה סביבה על העצים המשירים שעיטרו את גבעת סטוטסהד – מרכז מפתחות המעבר העיקרי באזור אוטרי סנט קצ'פול. עלי שלכת חומים-כתומים נסחפו ברוח הקלה, וריח הגשם החולף היה עז. לרגליה הייתה הקרקע לחה ובוצית והשבילים ספוגים מים בצורה אופיינית, אבל מעליה כבר החלה השמש לשלוח קרניים חיוורות וזהירות שנצצו על שיערה הבהיר, שאותו חתכה במהלך הטיול כך שכעת הגיע עד סנטרה. (היא לא זכרה מתי הסתפרה בפעם האחרונה – בוודאי בשנתה השלישית או הרביעית בהוגוורטס.)
היא הביטה מערבה. מאחורי הגבעה המיוערת נפרשו עוד גבעות, נמוכות יותר. נופי ילדותה המלאים שדות ועצים ומטאטאים המוחבאים בפינות בהן לא יבחינו בהם המוגלגים – האיזור היה תמיד מלא בקוסמים מוסווים, ובילדותה נהנתה לונה לבקר בכפר ולנסות ולנחש מי מבין העוברים ושבים היה כמוה. (אף לא אחד. אף אחד לא היה כמו לונה, מלבד אבא שלה, והוא כבר לא היה שם.) היא הביטה במחזה בעיון וזיהתה את הגבעה שמאחוריה נסתר בית לאבגוד. היא שלפה את שרביטה, מוכנה להתעתק, אבל היססה. (היא נזכרה, בשעשוע מסוים, במורה להתעתקות, שאמר לה שדרושים "כיוון, כוננות וכוונה" בכדי להתעתק למקום כלשהו. היא תהתה אם זו הסיבה שקשה לה יותר להתעתק לביתה בזמן האחרון – כי היא לא באמת רוצה ללכת.)

בעודה מהססת לכד דבר מה את עינה. שני מטאטאים עקומים למראה עופפו בחוסר זהירות מעל לשדה בור קטן מדרום לביתה. כשעקבה אחרי מסלולם למקום ממנו הגיעו, יכלה לראות בית קטן מוקף גינה וגדר מלאה צמחים. בית אחר עלה בדעתה של לונה – בית מלא שמש וחיים ואנשים, שתמיד יהיה בו מישהו שיחייך אליך, וניחוח של בישול. שהדממה בו לעולם אינה מוחלטת, ומלאה קירקורי תרנגולות. נערה ששיערה אדום כעלי השלכת, יפה יותר מכל הפלאים שישנם מחוץ לארץ.

היא מניפה את שרביטה – כיוון, כוננות, כוונה, הפעם ללא קושי – ומתעתקת מהמקום, אל המחילה.

***

היא הופיעה בקול פקיקה קל בקצה השביל, ליד השער, והחלה לעשות את דרכה אל הבית. (מאז המלחמה הופחתו לחשי ההגנה העוטפים את המחילה, אף שלא הוסרו לגמרי – למרבה המזל, כי אחרת הייתה מתקשה לונה לבוא לבקר.) הבית נראה שלו, מבולגן ומלא חיים כתמיד. עציצים חסרי רסן שלחו ענפים לכל עבר, ערמת ערדליים נערמה ליד דלת הכניסה וחבורה גדולה של תרנגולות הסתובבו כה וכה, כשהן מנקרות בקרקע הרכה ונמלטות מהצמרור הננסי של ג'יני בנפנופי כנפיים וצווחות רמות.
היא פסעה לעבר דלת הכניסה, מנופפת בקלילות לגרנומבדלי גרדנסי (או בשמם הנפוץ יותר, נומים) ששרצו בגינה. אלו העיפו בה מבטים נדהמים – הבעה יוצאת דופן למדי בשביל נום. לונה הניחה שהם לא זכו ליחס ראוי לעיתים קרובות – מרבית הקוסמים לא הבינו את יכולות הקסם הנעלות של היצורים. היא הסבה את ראשה מהם התקרבה אל הבית, כשלפתע הדלת נפתחה. מולי וויזלי עמדה בפתח.

"הו, לונה מתוקה, חזרת מ... איפה זה היה? מצרים? חם שם נורא, לא? איזה יופי שבאת לבקר. הבנים יצאו לעוף קצת, אז הם לא פה כרגע, אבל ג'יני בחצר, ואני בטוחה שהיא תשמח לראות אותך."

"תודה, גברת וויזלי." אמרה לונה בחיוך, ליבה מפרפר לרגע בחזה. "נחמד לראות אותך שוב."

היא הסתובבה ופנתה לכיוון החצר האחורית. בחצי דרכה לשם, התנגש בה משהו קטן בשיא המהירות.

"אונה!" לונה הביטה למטה וגילתה ילדה כבת שלוש, בעלת שיער בהיר ופנים מקסימות, מביטה בחיוך רחב.

"ויקטואר!" חייכה חיוך סהורי מעט. "נחמד לפגוש גם אותך. גדלת. התגעגעת אלי?" היא חיבבה מאוד את הילדה הקטנה, שהייתה בתם של שני האנשים שאירחו אותה במקום מוגן במהלך המלחמה.

"איפה ג'יני?" שאלה. כבתגובה לשאלתה, נשמע קול מכיוון החצר האחורית המשקיפה את הגבעות. "ויקטואר, איפה את?"

ג'יני וויזלי הופיעה מעבר לפינה, חיוך קל על פניה. שיערה האדמוני כשלכת היה פזור על כתפיה, ועלים יבשים הסתבכו ונשזרו בו. היא לבשה שמלה צהובה בהיר, מוכתמת קלות בשוליה. לאצבע ידה הימנית היא ענדה טבעת קטנה וזהובה שמראה הוסיף להחמיץ את ליבה של לונה בכל פעם שראתה אותה – טבעת אירוסין.

פניה אורו למראה. "לונה!" היא קראה, מיהרה אליה וחיבקה אותה. המגע הפתיעה את לונה, שמעולם לא התרגלה לדרכים הנלהבות וחסרות המחשבה שאנשים אחרים נהגו בהן. "איזה יופי שחזרת. נהנית באפריקה?" היא משכה אותה לעבר החצר.

"זה היה נחמד." הסכימה לונה בנימה מהורהרת. "פגשתי הרבה אנשים. את מבינה, אני די לבד מאז שאבא שלי מת." ג'יני נראתה נבוכה מעט מדבריה של לונה ומהשלווה שבהם. משום מה, אנשים הוטרדו לעיתים קרובות כשלונה דיברה בכנות.

הן יצאו אל קצה הגינה. כמה כיסאות חצר ישנים נשענו על קיר, ודשא נפרש מולן עד המדרון שהוביל אל קצה הגבעה. לונה התיישבה בקלילות על אחד הכיסאות הרעועים, וג'יני נשענה על הקיר לידה. "ראית דברים מעניינים?"

"בהחלט." אישרה לונה. "הקוסמים שם עשו כמה דברים מרתקים, והעדויות שאיתרנו היו מבטיחות מאוד. ותראי, אפילו הבאתי משהו איתי." היא הושיטה יד והוציאה מכיסה את הכלי שהביאה איתה. צורתו הייתה דמוית קונכיה מתפתלת, חריצים דקים עד דפנותיה ובקצה רונה מוזרת צורה.

ג'יני קימטה את מצחה. "מה זה?"

"זה כלי נגינה קסום. תקשיבי." אצבעותיה של לונה נגעו ברונה המכושפת וריפרפו על פני החריצים, ולמגעה עלו מהקונכיה צלילים מתנגנים וצלולים. היא ניגנה סולם מהיר, נזכרת במכשפה שלימדה אותה את זה, ואז החלה לנגן במיומנות את תוויו של השיר האהוב על ג'יני. היה זה שיר על ציפורים נודדות ומסעות, והיא התאמנה עליו מאז קיבלה את הכלי, כדי שתוכל להשמיע לה אותו כשתחזור.

למשמע המנגינה הקלילה, קפצה ויקטואר ממקומה והחלה לרקוד, מסתחררת בתנועה מגושמת ומועדת על אבני החצר, שיערה הבלונדיני-כסוף מתכסה עפר. שעונה על הקיר, החלה ג'יני לשיר בקול שקט וצלול את מילות השיר. קולה נישא ומילא את החצר – לא קולה של זמרת, אלא קולה של מישהי שבאמת ובתמים אוהבת לשיר. שיערה האדמוני נע קלות ברוח הערב, ובעיניה היה חיוך מהול בטיפה של עצב, שהתאים באופן מושלם למנגינת השיר. המראה הזכיר ללונה את ג'יני של פעם, מהשנה השניה והשלישית שלהן. כשלא הייתה מלחמה, ולא הארי ולא צבא דמבלדור. רק שתיהן, נאחזות זו בזו במערבולת המבלבלת של בית הספר ההומה. דקירת געגוע פילחה אותה, לימים שבהם ג'יני הייתה רק שלה, כמו הציפור שהקן שלה היה בנוי תחת חלונה.

ויקטואר, חיוך זוהר מעטר את פניה, רקדה לעברן והושיטה את ידה לעבר ג'יני, כמבקשת ממנה להצטרף אליה. ג'יני היססה לרגע, ואז לקחה את ידה של הפעוטה והסתחררה אל כר הדשא. חצאיתה הבהירה התבדרה סביב רגליה כשרקדה, שיערה מתלקח בלהבת השמש השוקעת וחיוך קטן נסוך על שפתיה. בתנועתה החופשית ונטולת המאמץ, היא דמתה בעיני לונה לציפור יותר מאי פעם. קולה הצלול הציף את פינת החצר הקטנה כששרה:

"כל ירק היער
כל חשכת הסער
כל חמדת הקיץ בלבבות
זו אשר הופכת
לצבעי שלכת
של האהבות הנכזבות" *

עם תומו של השיר היא שבה והתיישבה ליד לונה, מתנשפת מעט ומלטפת את ראשה של ויקטואר המאוכזבת. היא השירה מבט כהה ומלא רגש אל עיניה של לונה.

"תודה, לונה. זה היה יפהפה." היא חייכה שוב, חיוך שהאיר את עיניה כשלהבת נר. "ממש התגעגעתי אליך בחודשיים האחרונים." היא הושיטה יד, ואצבעותיה ריפרפו קלות על לחייה של לונה. מגעה היה חמים, מלבד קור הטבעת שעל אצבעה.

באותו רגע נשמע מבחוץ רעש, ולאחריו קולות דיבור רמים. פניה המהורהרות של ג'יני אורו באחת. "הם חזרו!" היא קמה ומיהרה להיכנס אל תוך הבית, קוראת בשמחה בשמו של הארי. לונה נותרה לבדה בחצר הקטנה, המכוסה עלי שלכת מתערבלים. לבדה עם הילדה הקטנה שחפרה בחול, עם כלי נגינה מכושף ועם לב פצוע.

כעבור רגע היא קמה מהכורסה. היא לא רצתה להיות כאן כשג'יני תחזור, לפטפט איתה ועם הארי ולחייך. לפתע התמלאה געגוע לדממה הריקה והשלווה של ביתה, לבדידות ולצליל נקישות מכונת הדפוס. לריקנות הזו, שהתאימה לה. היא חיבקה לפרידה את ויקטואר העליזה, לקחה את חפציה ונופפה לשלום לגברת ויזלי שעבדה בגינה. אז הניפה את שרביטה – כיוון, כוננות, כוונה – והלכה הביתה.

* מתוך השיר "אילו ציפורים" של ז'אן ברוסול (תרגמה נעמי שמר)