Our people - פיקצרים על שר הטבעות

בורומיר איבד את הצפון.

הטבעת הארורה של בן המחצית שיחקה במחשבתו, לחשה בראשו דברים שהוא עצמו חשב בשולי התודעה. מי כמוהו יודע כמה קשה לשבת בחיבוק ידיים בזמן שממש בידיו של ההוביט יש את הכוח להפוך את המלחמה הזו על פיה? הוא שנא להתחבא כמו גנב באפלה בשעה שאנשיו ממשיכים למות. הוא ידע שגם אחרים חשבו כמותו, הם לחשו לו את זה בחלומות.

רוחות הרפאים שמתו בגלל טיפשותם של אלו שפחדו להשתמש בטבעת.

משום מה כולם הביטו עליו כמו על מטורף כשהוא אמר את האמת. רק אחר כך הוא הבין שהם פוחדים משיגעונו. טירוף הוא נשק קטלני.

הוא לא משוגע, נכון? אבל הוא בעצמו כבר לא ממש בטוח.

זאת המלחמה האחרונה.

הוא נלחם נגד מאות האורקים שפשטו על המחנה בזריזות ויעילות אכזרית, אבל הוא גם נלחם נגד גלי הערפל שמתנפצים בראשו, ונזהר שהם לא יטביעו אותו.

הוא הבין מה הוא עשה, מאוחר מידי. הוא נפל קורבן לטבעת האימים הזו, ויש רק דרך אחת לכפר על זה. הוא ינצח את הקרב, חי או מת.

לפחות הוא ימות בראש מורם.

הוא משסף גרונות, עורף ראשים וקוטע גפיים. כבר לא משנה לו כמה עוד יש ומה עוד יבוא, כי הוא יחסל את כולם. הוא יצליח. הוא מוכרח להצליח.

החץ הראשון נורה.

הוא פגע בדממה מחרידה בכתף השמאלית שלו, ובער שם כמו ברזל מולבן. לרגע הוא כמעט התעלף מהכאב המשתק, אבל הוא הרים את עצמו מהקרקע. הוא לא יכול למות. יש לו על מי להגן, יש לו מה לעשות, יש לו על מה לכפר. הוא יצליח. הוא מוכרח להצליח.

החץ השני נורה.

הוא כבר לא ניסה להשתמש בצידו השמאלי הבוער מכאב, והרג בעזרת ידו הימנית בלבד. אסור לו להיכשל. הוא עדיין לא חזר לגונדור, עדיין לא ראה את הצריח הלבן שוב, עדיין לא ראה שוב את אחיו ואביו. הוא הבטיח להם שהוא יחזור. הבטחות תקפות במלחמה אבודה? הוא יצליח. הוא מוכרח להצליח.

החץ השלישי נורה.

הוא קרס בזעקת כאב. הוא לא יכול יותר להמשיך. הוא כבר לא יחזור לעיר הלבנה. הוא ימות כאן, ולא יהיה לו אפילו קבר שיוכלו לבקר. הוא לא הצליח. הוא נכשל. הוא לא כיפר על מעשיו, הוא לא קיים את הבטחתו. הוא ימות לבד.

הוא המתין לחץ הרביעי.

פתאום, זריז כנחש מכיש, ארגורן זינק לעבר האורק-האי, וערף את ראשו. זה לא שינה הרבה לבורומיר הגוסס. הוא כבר התחיל לראות שחור.

"גונדור תיפול, ואנשינו ימותו" בורומיר לחש בגרון ניחר. לפחות הוא לא יהיה שם כדי לראות את הצריח הלבן קורס.

" אני לא אתן לעיר הלבנה ליפול" הבטיח ארגורן "ולאנשינו למות". בורומיר ניסה להאמין לו.

"מפקדי..." הוא אמר בשפתיים שכבר היו סדוקות.

"מלכי..." הוא השתעל דם.

"היה שלום, איש גונדור"

הם יצפו לבואו מהצריח הלבן, אבל הוא לא ישוב.