רומאו ויוליה, דראקו והרמיוני

מניחה שזה משתמע מהכותרת -אזהרת טריגר -התאבדות/ מוות, תודה 𝐻𝑜𝑙𝑑 𝑜𝑛  לא הכרתי את הקיצור עצמו -TW אז למדתי משהו חדש :]

"אהבתי היחידה נולדה משנאתי היחידה."

הוא סליתרין, היא גריפינדור.
הוא טהור דם, ורוב הסיכויים שהיא לא. 
היא הייתה יפיפיה בזמן שבהתה בירח המלא, המסכה האדומה על פניה והוא בפעם הראשונה מאז שהוא זוכר את עצמו התחיל להאמין באהבה ממבט ראשון.
הוא אפילו לא בא לפה בישבילה, הוא בא בשביל הבחורה אחרת, אהבה שנראת מגוחכת וסתמית עכשיו בהשוואה לזו.
איך הוא לא ראה אותה לפני? הוא הסתכל סביבו מחפש את חברו הטוב  ולשמחתו הוא מצא אותו מתעסק עם נערה  באותה להיטות שהיא התעסקה איתו, 'יופי' הוא חשב 'כך הוא לא יעצור אותי'.
"גברתי?" הוא שאל בנימוס וקולו החמים מופנה רק ורק אליה, עיניה ריפרפו אליו קלושות ולמרות שהיא לא ישרה את מבטה הוא יכל להבחין שהסומק המכסה את לחיה עוד מקודם מתגבר.
הוא ישר את המסכה על פניו כאילו הייתה מגן שיכל להגן עליו מכל שונאי הסליתרין במסיבה ויותר מזה מכל שונאי המאלפוי.
"כן?" היא שאלה בהססנות מבויישת.
ומישום מה אפילו רק זה הספיק, כשהיא נשענת על המרפסת והוא עומד זקוף הוא פלט נשיפה כאילו כל האוויר יצא מראותיו, הוא רכן אליה מחליט לקבל כל קללה שהיא תרצה להטיל עליו אחרי כן.
שפתיו נחו על שפתיה בעדיניות, בהחלטיות מחכות לרגע שהיא תתרחק ממנו בזעם ובהפתעה אבל הרגע לא הגיע, להפך היא נצמדה משכה אותו אליו, נאחזת בחולצתו.
היא האוויר והוא אדם שטובע .
הוא האור בזמן שהיא מוטלת בחשיכה.
הדבר היחיד שהפריד בינהם היו קולות זועמים וקולות ממהרים שקראו בשמם.
"דראקו!" בלייז צעק בזמן שרץ לעברם מפלס את דרכו בין אנשי המסיבה, "הרמיוני" הארי ורון צעקו בזמן שרדפו אחרי בלייז.
השניים התנתקו זה מזה בעיניהם הדבר היחידי שיכל להיות- ההפתעה בעיניה של הרמיוני,  העצב בעיניו של דראקו כי הוא כבר ידע שהוא אבוד, הוא ידע כי הלב שלו דפק כמו משוגע, כי לא היה אכפת לו שהיא הרמיוני גרינג'ר המפורסמת שהוא לא ראה מעולם אך תמיד תיעב, לא אכפת לו שהיא בוצדמית.
"אני יבוא לכאן מאוחר יותר" הוא מלמל באוזנה בתקווה שמה שהוא הרגיש חל גם עליה והיא באופן מכני ביותר הנהנה.
"מצאת מקום מעולה" בלייז אמר לחברו ושניהם קפצו על המרפסת שהייתה בגובה של שלוש קומות לפחות בדיוק בזמן  שהארי ורון, השני זועם יותר מהראשון הגיעו מתנשפים.
בלייז ודראקו השתמשו בשרביטים שלהם בכדי לנחות על הרצפה בשלום הם רצו לרובע הסליתרייני במהירות כזו והפסיקו רק שזיהו את הדגלים המוכרים.
"נו מצאתה אותה?" בלייז שאל חסר נשימה
"את מי" דראקו שאל ראשו עדיין עסוק במחשבות על הגריפנדורית, על הרמיוני.
"רוזלין, כמובן, היא הסיבה שבאנו לכאן אתה יודע"
"אני..." דראקו החל לומר אך המילים גוועו על שפתיו "אני לא אוהב את רוזלין, אני אוהב את הרמיוני גרינג'ר"
עיניו של בלייז התרחבו באימה "לא, לא!, מאלפוי היו לך מיליון בנות שמה בחרת דווקא ביחידה שהמשפחה שלך לעולם לא תקבל, אבא שלך יעדיף
לנשק גמדון בית מאשר שיהיה בינך לבין גירפינדורית ובוצדמית  מפורסמת כמוהה קשר כזה".
"אני לא בחרתי בזה" דראקו אמר בהסתייגות, "אבל אין לי ברירה, אני חייב לראות אותה אני הולך לשם שהמסיבה תיגמר, אתה יכול לחפות עלי?"
בלייז הסתכל על חברו הטוב ונאנח לדראקו היה את המבט הזה בעיניים, מבט שאומר שהוא לא יוותר מבט שאומר שאיכשהו, הבחורה הזו היא חלק בלתי נפרד מימנו.
"כן, רק תיזהר הם יקרעו אותך לגזרים בלי רחמים עם הקללות הכי מרושעות שלהם אם הם ימצאו אותך, במיוחד וויזלי, שמעתי שהוא מנסה לקבל רשות מהמשפחה שלה להתחתן איתה"
"היא תסרב" דראקו אמר בהחלטיות לא מובנת למרות שקול פצפון אמר בראשו שהוא לא מכיר אותה כלל  "זה לא ממש תלוי בה" בלייז הוסיף.

"לא, אל תישבע בלבנה, הלבנה הקנאית, אחרת גם אהבתך תצא הפכפכה כמותה."

על ראשו של דראקו היה ברדס שכיסה את פניו, הוא פילס את דרכו ברחובות הרועשים ברובע הגריפנדורי הוא הלך לבית הגדול שבו התרחשה המסיבה, הוא הלך למרפסת שבה הוא נישק אותה, והוא חיכה.
 הוא לא היה בטוח אם היא בכלל תבוא אולי בכוונתה להביא אותו למחזר המעצבן שלה ולחבר הטוב שלה אבל הוא היה צריך להאמין שהיא תבוא, שהיא מצפה לו בדיוק כמו שהוא מצפה לה.
הוא צריך להאמין במשהו יפה שוב.
ואז הוא שמה את קולה.
"דרקו מאלפוי, שם כה עוצמתי וכה מגוחך, שם שגורם ללב שלי לדפוק באופן מטופש כל כך, דראקו עזוב את אביך
המבקש את מותי ומות אהוביי, זנוח את שם משפחתך המטיל אימה כה מרובה אצל מי שאינו כמוך, והישבע שאתה אוהב אותי כי אני בטוחה שאני אוהבת אותך"
היא לא יודעת שהיא מקשיב, בקולה מן שילוב של עצב ויגון זה הכה בו שהוא הבין כשזה לא הולך להיות פשוט כל כך. 
הוא השתמש בשרביט כדי ליצור מדרגות שיעזרו לו להגיע למרפסת  והוא לא יכל לעצוא את המילים שפצעו מפיו כמו זרם מיים אשר פרץ מן סכר קורס.
"תתחתני איתי, שלחי את האדם בו את בוטחת ביותר, שלחי לי מקום ונתחתן, בואי נברח למקום בו אין שנאה או כאב"
הרמיוני שתחילה ניצמדה לקיר הבית שלה בבהלה כשהוא הופיע מולה מהכלום לא נראתה מופתעת יותר  לנוכח המראה שלו, לנוכח מילותיו היא התקרבה אליו בהססנות.
הוא היה נמוך ממנה בראש כתוצאה מכך שהיא הייתה במרפסת והוא היה על המדרגות שהסתיימו בבסיס המרפסת.
"דבמלדור, יסכים לעשות זאת" היא לחשה "להשיא אותנו"
"מחר?"
"מחר"
"אני אחכה לשליח שלך בכיכר המרכזית" דראקו הודיע לה, הוא רצה להשים לה טבעת על האצבע, מהסוג שמודיע לשאר העולם שהיא מאורסת, שהיא שלו, הוא הצתרך להשיג אחת מחר בבוקר.
"הרמיוני" קולות מוכרים מן הבית הדהדו אליהם, זה הסימן שלו ללכת לבית.
"הרמויני" הוא טעם את שמה בשפתיו, והיא בתגובה רכנה אליו ונשקה לו, לא הייתה מסכה על פניה כך שהוא יכל לראות את הנמשים המעטים על אפה, את עיניה מתרככות שניה לפניה שהיא סוגרת אותן.
הוא נישק אותה כשיד אחת שלו על פניה, הוא נישק אותה  בלהט כזה שמעביר לה את המסר  היחיד שהוא ניסה לומר, אני לא רוצה ללכת, אני לא רוצה לעזוב אותך.
"מחר" היא אמרה שוב בכדי לשכנע אותו שהוא צריך ללכת, כדי להזכיר לו שהם יראו זה את זו מחר.
"מחר" הוא חזר על המילה היחידה וגנב נשיקה אחרונה.


היא לבשה את השמלה היפה ביותר שלה, שמלה לבנה עם הדפסים וורודים של פרחים, וחיכתה בכנסייה הצנועה של אלבוס דמבלדור, דראקו היה אמור לבוא, היא שלחה את האדם היחיד שלא יחשדו בו ושהיא ידעה שיעזור לה מבלי לשאול שאלות , נוויל לוגנבוטום ואז, אחרי ששניהם יסבירו לדמבלדור, היא הייתה בטוחה שהוא יעזור להם, היא קיוותה שהוא יעזור להם.
האדם הזה היה אחד הקוסמים הגדולים ביותר שידעה הארץ אך לאחר שטענו כי דעתו השתבשה עליו הוא פרש ולקח תחת חסותו כנסייה קטנה אותה הוא מנהל.
"הרמיוני" דראקו נכנס בריצה להיכן שהיא חיכתה, בשולי הספסלים, הוא היה סמוק ומתנשף מריצה ,שפתו מדממת מן חתך קטן מכדי להזיק וגדול מכדי שיהיה נין להתעלם ממנו.
"דראקו" היא התרוממה, "אתה בסדר?" היא הושיטה את ידה בכדי למחות את הדם מן שפתו.
"אל, זה שטויות" הוא מנע ממנה מלעשות כך " חוץ מזה את לבושה כל כך יפה אני לא רוצה שתתלכלכי מן הדם שלי"
היא חילצה מעצמה חיוך מאומץ, הוא אומנם לא רצה לספר לה אבל אין טעם להכחיש אפילו שזה מעשי ידיהם של האנשים הקרובים לה או הקשורים אליה.
היא הניחה את ידה על פניו, אגולה ליטפה את לחיו, "בוא הוא מחכה".
דראקו הנהן ואחז בידה ושניהם התקדמו למשרדו של דמבלדור.

"אני מבין" דמבלדור, הקוסם הזקן והמזוקן השיב לאחר שהשניים הסבירו לו שהם מאוהבים וברצונם שישיא אותם עכשיו.
"ו...?" דראקו שאל, הוא שנא תשובות מעורפלות ולא ברורות.
"יהיה לי הכבוד להשיא את שניכם אדון מאלפוי, אבל אני רוצה להיות בטוח שאתם עצמכם בטוחים בכך, הרי נישואים זו, התחייבות גדולה"
"אני בטוח, אני אוהב אותה אדוני, ואני רוצה לתת לה הכל ואת כולי ורק לעשות אותה מאושרת"
"מיס גרינג'ר?"
"אני רק רוצה את הנצח שלי איתו, ומעולם לא הייתי בטוחה יותר בשום דבר"
 "נהדר" דמבלדור השיב והתרומם מן הכיסא הוא הוביל אותם למזבח, שם הם עמדו זה מול זה ונשבעו לאהוב זה את זה עד שהמוות יפריד בינהם וגם אחריו.

דארקו זכר מילדותו ביקתה נטושה אך במצב מצויין שהייתה שייכת למשפחתו במשך דורות, לשם הם הלכו אחרי החתונה הקטנה שלהם, הם נכנסו לחדר השינה, ידיהם שזורות זה בזה. וכאילו הבית חיכה להם היו סדינים היו על המיטה, אומנם מאבקים מעט אך נקיים מספיק.
הוא נישק אותה ויכל לטעום את הדם שלו על שפתיה, הוא נגע בה בעדינות ובלהט שלהם הייתה ראויה, והוא לחש לה מילים יפות בזמן שאהב אותה. והכל באותה הרגע נראה באופן הצלול ביותר, ובאופן הבהיר ביותר, המלחמה בין הבתים נראית שטותית ועלובה לעומת זה, הוא רק רוצה אותה ולא יותר.

"לילה טוב. להיפרד הוא יגון כה מתוק, עד כי אומר לילה טוב עד למחרת היום."

הרמיוני חשה גוף כבד עליה, על בטנה, היא זיהתה את המקום שבו היא שכבה כמאוזוליאום המשפחתי, היא שנאה את המקום הזה הוא תמיד גרם לה לחרדה.
והעובדה שהבעל שלה שוכב לצידה קר למגע וחיוור למראה הלחיצה אותה יותר.
היא קראה בשמו הוא לא הגיב, היא נשקה את שפתיו והוא לא נע. זה לא היה אמור להיות כך, הוא היה אמור לחכות לה חי ושלם ולקחת אותה מפה, למקום שאין כאב או מלחמות.
היא חיפשה סביבו ומצאה את השיקוי שהוא שתה,רעל , היא קיוותה שהוא לא ריק אבל הוא שתה הכל עד הטיפה האחרונה.
היא נישקה אותו שוב , עמוק יותר, חזק יותר אבל שום רעל לא נישאר בפיו, רק המתיקות המוכרת של שפתיו.
"דראקו, דראקו שלי" היא יבבה ואז היא הבחינה בזה, בדבר שיכול לגאול אותה מן החור הענקי שנפער בחזה שלה, השרביט שלו, היא הייתה צריכה רק להרים אותו ולכוון אותו לגופה
היא נישקה אותו שוב והנאקת כאב ברחה מפיה, השרביט שלו דוקר את גרונה, היא הצמידה אותו חזק כל כך  כך שהיא כיוותה שהכאב יעיר אותה מהסיוט, אבל לא.
זו המציאות המכוערת, כי דראקו לא לידה, "אברה קדברה",  היא לחשה כשפניה קבורות בחזהו, כשידה השניה משרטטת את שפתיו.
ובזה הרגע  החיים נשטפו מגופה.