הקושי של ג'ורג'

ג'ורג' לא יכל יותר להביט במראה. לראות אותו, דמות עצובה ושבורה שנראית כמו פרד. בדיוק. 

הוא לא יכל לסבול שהוא נושא את הצער הכי גדול, אפילו יותר מהוריו. 

פרד הלך. 

ולקח איתו את כל סודותיו וגילויי-הלב של ג'ורג'. פעם, כשהיו בני 11 הם נשבעו לאחד השני שייקברו בקבר אחד. 

עכשיו פרד לבד בקבר. 

ג'ורג' שנא לראות בלילות את כולם בוכים, בעוד הוא לא מזיל דמעה. הוא לא יכל. צערו היה מבעד לדמעות. הוא היה ער כל הלילה וכל היום. הוא לא ישן, לא אכל ולא עשה כלום. הוא היה שוכב בחדר שלו ושל פרד, במיטה של פרד, ובוהה בתיקרה. 

הוא שמע את ג'יני בוכה באחד הלילות, והארי בא ונישק אותה. 

הוא הציץ לחדר של רון, וראה את רון והרמיוני בוכים חרש, חבוקים. 

הוא ראה את הוריו, יד ביד בוכים. 

אבל לו אין עם מי לבכות. הוא לבד בזה. 

תמיד זה היה פרד שעמד שם לצידו, ביד מנחמת - לאחר שכל הצחוק היה גווע על שפתיהם. הוא היה שם תמיד, בלילות קרים, יד מנחמת, אח טוב, שנותן עצה טובה...

עכשיו, אין מי שייתפוס את מקומו של פרד. פרד לא יקבל חליף. אין בן אדם בעולם כמו פרד. 

הלילות היו מגיעים, והשינה לא באה. 

הימים היו חולפים, ונחמה לא באה עימם. 

האנשים בבית וויזלי היו עצובים ושבורים, אבל לא יכלו לספק נחמה לג'ורג'. 

ג'ורג' היה שבור. צל של עצמו. שבר כליי. 

מולי הייתה באה, עם מגשים של אוכל, מדברת - מתחננת שיאכל... אבל ג'ורג' לא יכל להכניס מאכל לפיו. אוכל הוא כלום. 

בלילות הוא היה חולם על פרד, על ידו החמה, על פרצופו המחייך ועל צחוקו החינני. 

הוא היה חולם על ימים טובים, שהיו ולא יחזרו.

כמו פרד.