מה באמת קורה במצנפת המיון

מקווה שאהבתם ומחכה לת"ב :-)

ותודה ל"יד שנותנת חיים" שביטאה את הפאנפיק

~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-

המוטולים הם יצורים קטנים מאוד, בערך בגודל סנטימטר וחצי. הם נראים כמו גמדוני בית, אבל עם אף קטן. המוטולים ישנים רוב הזמן, ואין הרבה מהם אבל הם לא בסכנת הכחדה.





"יש הרבה אומץ, אבל יש גם נחישות גדולה. אממ..." לחשה המוטולית באוזן התלמיד החדש בניסיון למשוך זמן. "כן, כן, אני רואה גם חכמה וטוב לב," המשיכה ללחוש.
'למה הם מתעכבים כל כך?' שאלה את עצמה. 
"ספיקי, הנה התוצאות!" לחש מוטול קטן יותר מבדרך כלל והביא לספיקי, המוטולית שדיברה, דף עם מספרים ואותיות.
"החכמה גוברת על הכל, אז את תלכי לרייבנקלו!" את המילה האחרונה היא צעקה במיקרופון שניצב לצידה.
נשמעו מחיאות כפיים וילד ג'ינג'י התיישב על השרפרף.
"לגריפינדור, בבקשה לגריפינדור," לחש בשקט הילד.
"גריפינדור, הא? איבדת שם משהו?" שאלה ספיקי את הילד.
הפעם המוטול הקטן הגיע מהר.
"הנה התוצאות, ספיקי," לחש בעודו מגיש לה עוד נייר.
ספיקי סקרה במהירות את הדף. 
"אני מבינה..." לחשה לילד. "אתה תלך לגריפינדור!" כרגיל, את המילה האחרונה היא צעקה במיקרופון. 
"היי, ספיקי, באתי להחליף אותך," לחש מוטול אחד.
"תודה לאל! נמאס לי כבר," אמרה ופינתה את מקומה בשבילו. "ספוק, לא תמיד מה שהם מבקשים צריך להיות. אתה זוכר, נכון?" שאלה את המוטול. הוא הנהן ותפס את מקומה.
"היי, ספוק, חזרתי," לחשה ספיקי. 
"תודה לאל, זה ממש מעצבן!" לחש חזרה ופינה את מקומו לספיקי. 
שיער שחור הופיע וספוק הלך לזרז את שאר העובדים. 
"לא לסליתרין, לא לסליתרין, לא לסליתרין," לחש הילד. 
"לא לסליתרין, הא? דווקא חבל, יש לך עתיד גדול בסליתרין." 
המוטול הקטן הופיע והגיש לה את הדף. 
"אם ככה," לחשה לילד בעודה סוקרת את הדף. "אז אתה צריך ללכת לגריפינדור!"
עוד ראש הופיע ואותו היא מיינה להפלפאף. 
אחריו היו עוד כמה שמוינו ואז הפרופסור מקגונגל לקחה את המבנה והניחה אותו בחדר של דמבלדור.
"כולם לכאן!" צעקה ספיקי אחרי שהפרופסור הלכה. "עדיין לא נגמרה לנו העבודה. צוות תיוק, אתם מטפלים בדפים. צוות שאריות, אתם מנקים את המכונה; היא מלאה בדי אן איי וזה מבלבל אותה. צוות סופר, אתם כותבים את השיר לשנה הבאה. הכל ברור?" שאלה. כל הראשים הקטנים הנהנו. "יופי. אחרי זה כולנו הולכים לישון עד תחילת שנת הלימודים הבאה, בסדר?" הראשים הנהנו פעם נוספת ומיהרו לעבודותיהם.
"היי, ג'ני," קראה ספיקי. "את יכולה לתקן את המכונה? אנחנו צריכים לדעת רק אם יש להם פוטנציאל לטוב לב, אומץ לב, שאיפה לכוח או חכמה רבה. זה אפשרי לצמצם?" שאלה את המוטולית שעמדה מולה, בחלוק מעבדה וכפפות. 
"כן, אבל זה ייקח טיפל'ה זמן" ג'ני אמרה והנהנה לעצמה.
אחרי שכל העבודות הסתיימו כל המוטולים הקטנים כבר הלכו לישון, או לפחות כמעט כולם. ספיקי, המוטולית האחראית לשנים הקרובות, עברה על כל המבנה (שהיה גדול פשוט כי הכיל לחש הגדלה ובגלל זה כל המוטולים ומכונת דנ"א הצליחו להיכנס לתוכו), תפרה חורים שנפערו,ניקתה עוד כמה מקומות שהמוטולים החדשים שכחו, ואז הלכה לישון את שנת הלימודים שלה.