פנדורה

פנדורה

בראשית היה שדה. הרוח נשבה בגבעולים הירוקים וליחששה סודות בשפה שלונה לא הבינה. מעל היו שמים, כחולים וצלולים ומלאים עננים. פרחי בר קטנים ועטורי צבעים פרחו בפינות מפתיעות, בצל עצים. היא רצה ותמרנה בין הסלעים, נפלה ונדקרה מהקוצים וקמה שוב לחפש את המשחק הבא, צוחקת. בקצה השדה היה מגדל, גבוה ושחור. בהתחלה עמדה בו אישה בהירת שיער ומחייכת, ובשנים שלאחר מכן גבר גבוה ומהורהר, המשקיפים עליה מלמעלה. במורד המדרון זרם נחל, ומסביב לו היו גבעות.

זה היה הכל.

ואז היה הוגוורטס. והיו זרים וסודות וידע ומלחמה. והיה פחד. היה כאב.

לונה זוכרת כיצד כמה שנים לפני מותה סיפרה לה אמה אגדת מוגלגים ישנה. הן ישבו ליד האח במגדל שלהן, שהשתלהבה באדומים וכתומים חמימים. אבא הכין מרק פלימפים ואמא ישבה לצידה ועירבבה את השיקוי הניסויי שלה. הגשם דפק על החלון בחוץ, מטביע את השדה שלה, ואליזבת' ליטפה את שיערה וסיפרה לה את האגדה על המכשפה שרצתה לדעת הכל. המכשפה, ששמה פנדורה, למדה כל מה שאפשר היה ללמוד, עד ליום שבו מצאה תיבה קטנה, שעמדה שם מראשית הימים. האלים הזהירו את בני האדם לא לפתוח אותה לעולם. פנדורה, שרצתה לדעת, פתחה את התיבה, וגילתה בה את כל הרעות החולות של העולם, שפרצו מהתיבה ולימדו את הסקרנית דברים שכבר לא רצתה לדעת.

פעם, כשהייתה ילדה, האמינה לונה כי ידע הוא כוח. היא הביטה ובדקה ולמדה וחקרה. כעת, כשענני המלחמה מתחשרים ואפלתו של וולדמורט אופפת את הוגוורטס, היא רק מייחלת לא לדעת. לא לדעת שיש מלחמה ושוולדמורט חזר, שהוא הרג את סדריק דיגורי ואת סיריוס בלק ואת דמבלדור (והיא לא האמינה פעם שדמבלדור הוא בן תמותה, שהוא יכול פשוט ליפול מעבר לקצה של מגדל ולהעלם כמו אדם רגיל.) ועוד יותר אנשים משביכולתה לזכור. לא לדעת כמה סכנות יש בעולם – נחשים וקללות ומפלצות. לא לזכור את הקרב במחלקת המסתורין, ולדעת כמה אכזריים יכולים בני אדם להיות.
אבל היא יודעת. היא יודעת וזוכרת ואין לה דרך חזרה. פעם היה שדה, והיו פרחים ועצים ושמים כחולים, אבל היא איבדה אותם בדרך.

באחד הלילות האחרונים של הסתיו היא מטילה על עצמה לחש הנגזה ומתגנבת בצעדים חרישיים מטה-מטה, מן המגדל של רייבנקלו את המסדרונות הנמוכים. בקצהו של גרם מדרגות המוביל למקום רק עד חצות היא פוגשת את ג'יני. הנערה האחרת פוסעת ללא לחש במסדרונות רדופי אוכלי המוות, ולונה מהרהרת בכך שזה מה שג'יני עושה תמיד – פוסעת בין הצללים בראש זקוף, מסרבת להסתתר. בשנתן השלישית נהגו לונה וג'יני להתגנב אחרי שעת השינה אל הספריה ללמוד למבחנים, מצחקקות כמו שתי ילדות העורכות מסיבת פיג'מות ללא ידיעת הוריהן. שיערה של ג'יני היה בהיר וזוהר כתפוז שלא נקלף, חיוך שובב נסוך על פניה, וכבר אז חשבה לונה שאין אדם יפה ממנה. בגיל שש עשרה עוטה ג'יני גלימה כהה מעל כותנת הלילה שלה, צעדיה חרישיים ושיערה אדום כדם לאור הנרות. עיניה חדות וזהירות כשהיא בוחנת את סביבתה, שרביטה שלוף, ולונה חושבת שג'יני הזו מסוכנת יותר – קשה יותר, חזקה יותר. עם זאת, כשהיא מבחינה בלונה המסתתרת בצל חליפת השריון חיוך עולה על פניה, וזו אותו החיוך והיא עדיין האדם היפה ביותר שראתה לונה מימיה.

הן פוסעות בצעדים חרישיים אל המסדרון המוביל אל האולם הגדול. ג'יני פוסעת בראש, שרביטה מטיל אור קלוש על המרצפות לפניהן. היא גריפינדורית ובת וויזלי, והמאבק חסר הפשרות כנגד וולדמורט ואנשיו – כנגד האפלה הממלאת את העולם, מתנחשלת ואופפת-כל ולא מרפה – טבוע בדמה. נוויל בעונש ולא יבוא איתן היום, וצ"ד רק התחיל להתאסף, אבל ג'יני לא היססה ולו לרגע לפני שקראה ללונה לסייע לה לסמן את כתובות המרד שעל הקיר.

לונה אינה גריפינדורית, והפחד, נחש ירקרק הלוכד אותה בכבליו, אינו מרפה מליבה. השרביט בידה רועד כל כך שהאור נע ומדלג מקיר לקיר במחול מוזר. לונה לא מפחדת מגברת נוריס, מפילץ' או מפיבס, שהטילו עליה אימה בשנתה הראשונה (אבל לא באמת. רק כמו שפחדה למעוד על האבנים שבשדה. "שיפשוף קטן וזהו." הייתה אמה אומרת). היא מפחדת מפרופסור סנייפ המושל בטירה כמו שד מסיפור אגדה, מהאחים קארו שהסתובבו במסדרונות הטירה כשני זאבים, להוטים לשפוך את דמם של אלו שסירבו להיכנע – ולונה מחזיקה בנחישות להתנגד בכל כוחה, כי זה מה שצריך לעשות (ואולי, גם, מפני שעיניה של ג'יני נוצצות כשהיא מדברת על כך, ולונה כמעט מאמינה לה שביכולתם לשחרר את הוגוורטס. אבל לא באמת, כי היא רייבנקלואית, וחכמה מכך. כי היא פתחה את הכד ויודעת מה יש בפנים.). היא זוכרת את הקרב שהתנהל במסדרונות הוגוורטס – את הקללות שעפו לכל עבר, את הכאב ברגלה, את הצעקות והבלבול. את ההבנה הבהירה שהתבשה בעוד כוח הפליקס פליציס הולך ודועך ואוכל המוות שמולה חוסם בקלילות את קללותיה, שיתכן שתמות הלילה. שהיא פשוט אינה טובה מספיק. היא זוכרת כיצד השמש זרחה וסנייפ ברח וביל נפצע ודמבלדור מת, ולונה נותרה בחיים. היא מפחדת מהעולם האפל ההולך ונפרש לפניה, שונה כל כך מנוף ילדותה, מהשדות הפרושים, מהידיעה הברורה שקיננה בה באותם ימים, שלא תמות לעולם. היא מתגעגעת ללא לדעת.

ולמרות זאת – ואולי בגלל זאת – היא מהדקת את אחיזתה בשרביט. הדיו הקסום זורם בביטחון אל הקיר האפור בכתובת הקוראת לתלמידים להצטרף לצ"ד, להיאבק על מקומם. לונה שונאת את הפחד ואת הכאב ואת המוות, אבל מתנהלת כאן מלחמה, והיא תילחם.

היא וג'יני מתגנבות מעלה יחד, ונפרדות בראש גרם המדרגות. ג'יני מחייכת אליה חיוך פרידה קטן (חיוך שובבי מעט, כמו של אחיה הגדולים. כאילו כל מה שעשו הלילה היה רק תעלול מלהיב) איכשהו, החיוך הזה גורם ללונה להרגיש שההתגנבות הזו, המרד הקטן הזה – היו שווים את הסיכון.

***

למחרת יש להן שיעור משותף בתורת הצמחים, והן חוצות יחדיו את המדשאות העטויות לבן אל החממות, שלושה איים של צמחיה וחמימות בלב הנוף הקפוא. לונה מברישה כמה פתיתי שלג סוררים מעל שיערה הבהיר ומדליקה להבה קטנה בקצה שרביטה, כשג'יני מרימה את ראשה בחטף ומצביעה אל שולי היער.

"תראי!" היא לוחשת. "זה אמיקוס קארו. מה הוא עושה שם?"

לונה מסתובבת, ועיניה מבחינות באוכל המוות העטוי גלימה, מתגנב בין העצים. בברדסו הכהה הוא נראה כמו שד מסיפור ישן, אחד מאלה שאליזבת' אהבה, ולונה לא מתקשה לדמיין אותו שולף טפרים ופונה להביט בהן בעיניים בוערות.

ג'יני לא מהססת. "בואי נעקוב אחריו." היא מסננת. "נראה מה הוא עושה הפעם."

לונה נרתעת קלות – לא כי היא מפחדת מאמיקוס, אלא כי היא מגלה שהיא לא רוצה לראות עוד, לדעת עוד. אביה האמין במדעי מוגלגים, וגילה לה פעם שכל הכוכבים הם בעצם שמשות. לונה חשבה שזה מרתק, והתפלאה על הקוסמים שסרבו להקשיב, אבל לפעמים חשה צער על שהאורות שבשמים איבדו את קסמם – הפסיקו להיות מיוחדים כשידעה שהם רק עוד שמשות. הקול הקטן הזה בה מתעורר שוב, מוחה כנגד הרעיון לעקוב אחרי השד-אדם רק בכד לראות זוועות נוספות.

"אני לא יודעת, ג'יני." היא אומרת בשקט. "מה הטעם? הוא בטח סתם מתעלל באנשים נוספים."

הנערה שלצידה מרימה גבה. "זה לא אופייני לך, לונה. מה קרה לחוכמה בלי גבולות היא אוצר לדורות? לעלינו לדעת את שרוצים להסתיר מאיתנו" סיסמתו של בית רייבנקלו והמוטו של הפקפקן מתגלגלים על לשונה בקלילות, ואלו הערכים בהם האמין אביה של לונה ועליהם חונכה כל חייה. עיניה של ג'יני נעוצות בשלה כאילו הנערה מנסה לראות את נשמתה דרכן ולהבין אותה – ואיש מעולם לא ניסה להבין את לונה מלבדה. הם חיבבו על אף דעותיה, למרות מוזרותה. הם מעולם לא ניסו לראות מעבר, ואל מול מבטה החוקר של ג'יני, משהו נשבר בקרבה של לונה וסיפורה של פנדורה קולח החוצה כמו שנורקק ששוחרר מכבליו.

ידה המנומשת של ג'יני חולפת ברכות על פני שיערה של לונה. שפתיה מרפרפות לרגע על מצחה של לונה לפני שהיא נעלמת בעקבות אוכל המוות ומותירה את לונה לבדה על המדשאה המושלגת.

***

באותו אחר צהריים קוראת ג'יני ללונה לבוא ולטייל איתה. הן פוסעות במדשאות בין התלמידים המביטים בהן בחשדנות, ולבסוף, ללא דיון, פונות אל היער האסור. נבלעות בין העצים ואל מאחורי הבקתה של האגריד. הטירה נעלמת במהירות מאחורי העצים, וכעבור רגע אפשר לחשוב שאין דבר מלבדן מסביב.

ג'יני מעיפה בלונה מבטים זהירים וללונה נדמה שהיא רוצה להגיד משהו על שיחתן בבוקר, כשלפתע צהלה מימינה מושכת את תשומת ליבה.

לונה מסתובבת. "תראי!" היא קוראת. שני ת'סטראלים שלדיים ושחורי רעמה עומדים בין העצים, נועצים בהם מבט נבון מעיניים אפלות. פרסותיהם הדקות רומסות את עלי השלכת בקול פצפוץ חרישי, וכנפיהם העטויות נוצות שחורות, ככנפי עורב, מקופלות בחן מדויק על גבם.

"הו," היא נזכרת לפתע שג'יני לא יכולה לראות אותם. "הם שם, הנה, שלושה..."

"אני כבר יכולה לראות אותם, לונה." אומרת ג'יני בשקט, ולונה נזכרת לפתע שגם אם ג'יני מוסיפה לחלוק איתה סיכומים בשינוי צורה ולהטיל עטלפי נזלת בנערים שלוקחים את ספריה, היא כבר לא הנערה מהשנה הרביעית שהאמינה באהבת אמת ובסוף טוב לגיבורים כמו ב"מעיין המזל הטוב". עולה בדעתה שזו הסיבה שאמה העדיפה את הסיפורים היווניים על פני האגדות המוכרות – היו אלו סיפורים שראו את העולם על כל צדדיו, ולא הבטיחו דברים שלא יכלו לקיים.

היא פוסעת אל היצורים בצעדים חרישיים, מצטערת מעט על שאין לה שום חטיף לכבד אותם בו. ג'יני משתהה מאחור, מביטה בסוסים בחשדנות מסוימת. נטייתם של קוסמים להרתע מהפגעסוסים מרגיזה את לונה. לאנשים יש אמונות שליליות ומטופשות רבות כל כך.

היא מעבירה יד אל רעמתו של אחד הסוסים, וזה, בתגובה מביט בה במבט ידידותי בעיניו החיוורות. אז הוא פורש את כנפיו האפלות ומנמיך מעט את גבו. לונה מבינה את המחווה מיד, ולפתע אוחז בה דחף עז להתרומם מבין צללי היער הזה, הרחק מהטירה שכבר לא הייתה מקום בטוח ואל השמים הכחולים. כמו שעשתה אז, ביום ההוא בסוף שנתה הרביעית כשיצאה לקרב בפעם הראשונה (ולאחר היום ההוא, שום דבר לא שב להיות כשהיה.)

היא מסתובבת אל ג'יני ומבטיהן נפגשים. הפעם היא לא נרתעת אפילו קצת.

היא אומרת: "בואי נרכב."

כנפי הפגעסוסים חובטות באוויר כשהם מתרוממים מבין העצים אל השמים הפרושים. לא לונה ולא ג'יני לא מכוונות אותם, והם לוקחים אותן לאן שייבחרו. אף שזו רק הפעם השנייה שהיא טסה על אחד מאלו, לונה לא מפחדת. היה משהו במבטן של החיות הללו שגרם לה לדעת שאין מה לחשוש מהן. היא רצתה לדעת לאן יעופו, והסקרנות הממלאת אותה מרגישה כמו יצור המתעורר אחרי שנה ארוכה.
ג'יני, על הפגסוס שלצידה, צוחקת אל תוך הרוח. היא חסרת פחד, יפהפיה ובוערת מתמיד, ולונה מרגישה שנשימתה נעתקת מחזה – ולא בגלל המהירות.

הת'סטראלים חולפים מעל הטירה במשק כנפיים לפני שהם ממשיכים על ההר המיוער שבין שטחי הוגוורטס להוגסמיד, ולונה תוהה האם חלק מהתלמידים הבחינו בן בעוברן ותהו מה הם רואים. היא תוהה כמה מהם ראו אותן יחד עם החיות שעליהן רכבו, וכתם הדיו של האפלה מתרחב בתוכה בדממה. היא שולחת יד אחת אל ענפי העץ שמתחתיו הן חולפות, ומחייכת כשהפגעסוס עליו היא רוכבת צוהל בנזיפה, כמזהיר אותה לא להפריע למעופו בשטויות.

באופק נשקה השמש להרים, והשמים עטו גוונים של אדום וכתום וורדרד שלונה התקשתה להתיק מהם את עיניה. העננים הסגולים, זוהרים באור אחרון, עטפו את הטירה כשמיכת פוך רכה. בקרוב, ידעה המכשפה, יבוא הלילה.

לבסוף הם נחתו בחבטה קלה בראש סלע מאחורי הטירה, ממש בגבולות ההגנות של הוגוורטס. רוח קרירה נשבה, מתבדרת בשערה של לונה ומצננת את פניה. היא פרשה את זרועותיה כנגדה, משקיפה על הנוף שנגלל לרגליה כמו מרבד קסמים ארוג מיערות ושדות שבהם חיו יצורים ואנשים שאת שמם לא ידעה.
הפגעסוסים פנו לשתות ממעין דק שפיעפע בין שני סלעים, ולונה צנחה מסוסה בקפיצה קלה. ג'יני עמדה כבר על הקרקע, והושיטה לה יד לעזור לה להתייצב אחרי המעוף הארוך.

"הבאתי לך משהו." היא אמרה לפתע.

"באמת?" לונה מפנה זוג עיניים מופתעות וסהרוריות לעבר חברתה. "מה?"

"בואי, תראי." ג'יני מתיישבת על סלע נמוך, ממש על שפת המדרון, ולונה מתיישבת על העשב לצידה, מטלטלת את רגליה מקצה המצוק כמו ילדה קטנה על חומה.
ג'יני הושיטה יד אל כיס גלימתה השחורה ושלפה משם – להפתעתה הרבה של חברתה – ספר. כריכתו הייתה ישנה ומתפרקת, אבל האיור שקישט אותה נצץ עדיין בצבעים עזים. ג'יני פתחה אותו בעמוד שסומן בסימניה אדומה, והושיטה אותו ללונה.

"פעם, כאשר העולם היה צעיר והאלים משלו כמלכים, חיה מכשפה ושמה פנדורה, ששאפה לדעת הכל..."

לונה לא הוסיפה לקרוא. היא הכירה את המילים הראשונות האלו היטב.

"איפה מצאת את זה?" היא שואלת בשקט.

"בספרייה." מחייכת ג'יני. "הוא אחד מהספרים שנאסרו לקריאה על ידי המשרד החדש – מכיוון שהסיפורים מוגלגיים במקור, את יודעת – ומדאם פינס אמרה שאני יכולה לקחת אותו, כי זה עדיף משיושמד."

"תודה." קולה של לונה רועד מעט. "זה בדיוק הסיפור שאמא שלי נהגה לספר לי – על המכשפה שרצתה לדעת, ושילמה את המחיר."

"לונה," שואלת ג'יני. "את מכירה את הסוף של הסיפור?"

לונה מנידה בראשה. "אני לא זוכרת. היא מתה לפני המון זמן, את יודעת."

"בסוף הסיפור, אחרי שכל המפלצות והיצורים יוצאים מהתיבה, פנדורה מגלה בתחתיתה את התקווה." ג'יני מנידה בראשה ומשירה אל עיניה של לונה מבט חום כהה ועז. "אני חושבת שהסיפור מנסה להגיד. שזה הדבר האחרון – והחשוב ביותר – שהסקרנות נותנת לנו. תקווה. כלי להתמודד עם כל המפלצות שאנחנו משחררים."

רוכנת ומנשקת את לונה, בעדינות, בריפרוף – ואז קמה ופונה בחזרה אל הפגעסוס שלה, מותירה את הנערה לשבת על הדשא מופתעת, הספר עדיין בידיה.

כמה שעות מאוחר יותר, יושבת לונה לבדה בחדר המועדון הריק של רייבנקלו. שיעורי בית גמורים נפרשים לצדה בערימה של מגילות קלף. על הקיר המכוסה כחול שעון הכוכבים שורק חרישית. גלקסיות מסתחררות בתוכו, ולונה עוקבת אחרי המחוגים ומחכה לרגע בו יצביעו כולם אל אותו המקום. בחצות היא תקום מהכורסא ותתגנב שוב עם ג'יני ונוויל, לחתור תחת הקארואים ולקרוא למרד. האש עדיין דולקת מעט באח, מפצפצת ברכות. היא מזכירה לה את הלהבות האדומות החמימות של ביתה, באח שבצריח השחור, והיא יכולה כמעט להרגיש את ידה של אליזבת' בשערה. קולה צלול וחרישי כשהיא מספרת סיפורים שרק לונה שומעת.
על ברכיה של לונה נח ספר המיתוסים שג'יני הביאה לה, וידיה מדפדפות ביראת כבוד חרישית, לסיפורים ששרדו אלפיים שנה ועדיין היו כאן להזכיר לה להלחם. הכותב אייר את הספר בציורים יפהפיים, ואף שאין בהם כישוף, לונה יכולה להרגיש את הקסם. פנדורה, אל מול עיניה, פותחת את הכד, ולונה יודעת, ממקום עמוק בפנים, שכך הוא נראה ושזו הייתה ההבעה על פניה.

בציור הישן הייתה התקווה ציפור זהובת נוצות כמו אור הזריחה, אבל בשביל לונה היא תהיה לנצח אדומה. בצבע של האש באח במגדל הדומם, בצבע שיערה של ג'יני, גולש על כתפיה כמפל – בצבעה של השקיעה האדמונית הנישאת מעל היער האסור בסוף הסתיו ומקדמת את הטירה אל לילה חדש.