אני מתגעגעת

"פיטה היקר"

העיניים שלו מתמלאות בדמעות רק משתי המילים האלו, משורטטות בכתב ידה.

"אני מצטערת. בעצם אני לא מצטערת. אני רק מתגעגעת. אני מתגעגעת למחוז שתיים עשרה. לא כמו שהוא עכשיו, עם פרחים ומדשאות ובתים בצבעי פסטל. אני מתגעגעת למחוז שתיים עשרה בלי המסכות. בעצם אני מתגעגעת לדבר שלא קרה בכלל. אתה מבין למה אני מתכוונת?"

דמעה זולגת לו מהעין ישר אל הדף. בטח שהוא מבין למה היא מתכוונת. גם הוא מתגעגע לדברים שלא קרו.

"אני מתגעגעת אל היער, לימים שלמים של מעקב אחרי חיות ושתייה ישר מהנחל. אני מתגעגעת לאבא שלי. לפרים. לאמא שלי וגייל, שמתים גם שהם חיים. אני מתגעגעת לרו, ולפיניק. אפילו לת'רש, שאני לא מכירה כמעט. אבל אני חושבת שאם הוא היה גדל במחוז שתיים עשרה הוא היה מוצא חן בעינינו."

גם פיטה מתגעגע לאנשים, אבל עכשיו הוא הכי מתגעגע אליה.

"אני לא יכולה יותר. אני לא מצטערת שנולדתי בכלל, כי אז לא היה מרד. אני כן מצטערת שאני שרדתי, ואחרים... לא. הם יכלו לחיות, אבל הם לא. הצרחות מהדהדות לי באוזניים. אני אתגעגע אליך.

                                                                   אוהבת, קטניס"

הוא מביט באש הדועכת שבאח. בלעדיה גם הלהבה כבר לא בוערת. הלהבות היו שלה, ותמיד יהיו. בתנועות איטיות, המומות, בפנים שטופי כאב, הוא לוקח את ספר המתים שהם הכינו. הנה, תמונה שלה. שם- קטניס אוורדין. תאריך לידה. תאריך פטירה. כמה שורות:

"קטניס אוורדין ניצחה במשחקי הרעב השבעים וארבע, והתחילה את המרד. היא הייתה העורבני החקיין, והייתה ציידת מלידה וקשתית מדהימה. היא מתה כי בזמן ששמענו את הדממה, היא שמעה את הצרחות."

****************

"אדוארד היקר"

הוא קימט את מצחו. מה פשר הפתק המוזר הזה?

"אני אוהבת אותך, ופעם זה הספיק. עכשיו? אני כבר לא בטוחה. לא חשבתי שיבוא יום ובו אומר זאת, אבל אני פחות אוהבת אותך משאני מתגעגעת."

העיניים שלו נפערו. הוא אמר לה שמסוכן לה לאהוב אותו, אבל הוא לא חשב שהיא תיקח את דבריו ברצינות. הוא לא ידע אם לשמוח או לבכות.

"אני מתגעגעת לעור החם והרך, ללחיים המסמיקות, לשתי הידיים השמאליות. אתה יודע שאני אפילו מתגעגעת לכיעור שלי? אני מתגעגעת ללהיות בעלת קורדינאציה מחרידה. אני מתגעגעת לשינה. יותר מהכל, אני מתגעגעת לחיים בני התמותה, קצרי החלוף. אני מתגעגעת לאפשרות למות."

הוא הכין את עצמו להמשך.

"השארתי את רנסמיי אצל צ'רלי, לתת לה את האפשרות לחיים שיכלו להיות לי. אל תהיה עצוב, ואל תתן גם לשאר להיות עצובים. אני נוסעת לאיטליה.

                                                                                             כי גם לנצח יש סוף, בלה"

הוא כבר רץ ביערות כשהמכתב נחת על הרצפה.