ספר המתים

קרדיט ל "היד שנותנת חיים" על הביטוא

קריאה נעימה!

הקדמה

ג'יימס סיריוס פוטר ישנה בעריסה קטנה, וג'יני שרק עכשיו ילדה דיברה עם הוריה, משפחתה (פרסי,ג'ורג', פרד שלא מת, ורון), הארי בעלה והרמיוני.

"אני אומר לכם, בבית החולים אמרו לנו שהתינוק זכר", קרא הארי ביאוש.

מולי תפסה את ראשה בידיה, "אז תשנו את השם, ג'יימס זה לא שם של ילדה!".

"אז נמציא לה שם חיבה, ג'יימי או סירי או משהוא כזה", אמרה ג'יני. "זה יראה מוזר אם נשנה את השם עכשיו".

"ג'יימי נשמע ממש חמוד", הציעה הרמיוני.

"ג'יימי זה שם של בן", ציין פרסי מירכתי החדר.

"עכשיו זה לא!", צחקו התאומים שעמדו ליד העריסה של ג'יימי.

15 שנים מאוחר יותר

זה היה החופש הגדול שלפני תחילת שנת הלימודים החמישית שלי.

"אז מה, ג'יימי. את עומדת להתחיל את השנה החמישית שלך", ציין הארי.

ניקרתי עם המזלג בחביתה שלי, לא הייתי רעבה.

"יש לך משהו לומר לנו ג'יימי?", שאלה ג'יני והניחה את המזלג שלה על השולחן.

אלבוס, שעמד להתחיל את שנתו השלישית ולילי שעמדה להתחיל את שנתה הראשונה החלו להקשיב ביתר תשומת לב לשיחה.

"זה נושא לא נעים כל כך", אמרתי בעדינות תחת מבטו הנוקב של אבא.

"את יכולה לספר לנו הכל ג'יימי", אמא אמרה, ובעיניה מבט של 'כדאי לך לספר לנו ומהר'.

"החלטתי לכתוב ספר",אמרתי בתקווה שאולי אצליח להתחיל את השיחה בצורה יפה.

"מצוין חמודה!", אמרה אמא בחיוך רחב, "על מה הוא יספר?".

זה בטוח יהיה החלק הבעייתי בסיפור.

"זה יספר על המתים של הקרב על הוגוורטס", אמרתי מהר כדי שלא יקטעו אותי.

המזלג של אבא נפל בקול קרקוש לרצפה, ובשנייה אחת כולם הפסיקו לאכול.

"חמודה, יש כבר ספרים כאלו", ציינה בעדינות ג'יני.

"נכון, יש ספרים כאלו על המתים שכולם הכירו, לא על אלא שלא. הספר הזה יהיה על המתים הנשכחים, שלא היו להם אנשים שיזכרו אותם". הרגשתי את המתח נבנה, בשלב הזה יכולתי לחתוך אותו עם סכין דק.

"ולמה את רוצה לעשות את זה?", שאל הארי באטיות, המום מהסיטואציה.

"כדי שלא ישכחו אותם.הרי מישהו חייב לעשות את זה".

"זה רעיון נחמד יקירתי, אבל מה עם הלימודים שלך?", שאלה ג'יני בזהירות. "הם עלולים להיפגע".

"אמא, את יודעת שאני תלמידה מצטיינת ואני לא אפגע בלימודיי".

את שארית ארוחת הבוקר העברנו בדממה.

באותו יום הלכתי לקנות ציוד ללימודים בסמטת דיאגון, ובדרך חזרה הביתה, עצרתי בחנות ציוד של מוגלגים וקניתי כמה מחברות גדולות ומספר מכובד בהחלט של עטים.

השבועיים האחרונים לחופש עברו במהירות, הורי לא העלו את הנושא של הספר שלי.

הם בטח קיוו שאני אשכח את הרעיון.

בזמן שארזתי את המזוודה שלי, והכנסתי את המחברות והעטים פנימה, ידעתי שאני רצינית. שהספר הזה יכתב, ויציל את זכרם של כמה ממתי הקרב על הוגוורטס. אדאג שלא יישכחו.