מלחמה ומוות

אוקיי, אז יש לי כמה הערות פני שאני מתחילה עם הפרק הראשון: קודם כל, זה לא קאנון, אז אל תצפו לאחד כזה. דבר שני, הפאנפיק כתוב מזווית מלצמה, אז אם כתוב הכל החשיך זה אומר שהמצלמה נפלה ו/או כובתה.

---

הארי רץ לאורך שדרת העצים, שולח מבטים חטופים לאחור, היכן שמפלצת בעלת שמונה ראשים ליחששה וירקה ארס.

בזמן שהארי היקר נמלט מהמהומה, כמה ביניינים עלו באש מאחוריו.

הארי הביט בזעם המצלמה שתיעדה כל רגע בבריחתו החיננית. "למה את ממשיכה לעקוב אחריי?" שאל.

הצלם צחקק לעצמו בחרישיות. הוא כל-כך הולך להוסיף את המשפט הזה ככתוביות בעריכה.

"ומי מחזיק אותך בכלל? את מצלמה מקוללת או משהו?" הארי המשיך לזעום בעודו רץ אל צלע גבעה.

הוא נעצר שם, מעיף דשא ירקרק לכל עבר.

"יופי, מבוי סתום," מלמל לעצמו.

בשלב הזה החל הצלם לחשוד שהילד משוגע. מצד שני, הוא עצמו היה בלתי נראה לבני אדם, אז מי הוא שידבר.

"טוב, אם זו הדרך היחידה אז זו הדרך היחידה," מלמל לעצמו הילד פרוע השיער והסתער אל מורד הגבעה.

לפתע הוא נעצר, בוהה במה שראו עיניו.

המצלמה התנודדה של צידו של הנער.

אם היה לה פנים, הבעת פניה באתו רגע בטח הייה מלאת פליאה.

האור האדום הבהב על הים התכול ועל מזח ניו ג'רזי, סוקר אותם בעדשתו. אך הדבר המעניין מכל היה אוסף ביתנים בשלל צבעים שניצבו על יד יער עבות.

"מה זה המקום הזה?" שאל הארי בפה פעור.

המצלמה מיהרה לפנות לכיוונו, ריבוע ירוק מתלבש על פניו ואז נעלם.

"אוף, שוב את? גם למקום הזה עקבת אחריי?" הוא רטן, המצלמה מקליטה כל מילה שיוצאת מפיו.

לפתע צצו שני נערים ממקום לא ידוע.

המצלמה הסתובבה בחדות וצילמה את בעל השיער שחור ובעל השיער הג'ינג'י.

"ברוך הבא למחנה החצויים," אמר הג'ינג'י, סוקר את המצלמה. "אם הצלחת להיכנס, אתה בטח חצוי. והמצלמה הזאת היא בטח חפץ מיוחד שלך. אני צודק?"

"מה? לא," אמר הארי בעוד המצלמה סבה שוב לכיוונו. "היא עקבה אחריי מאז היצור!"

"אם ככה, כדאי שנכבה אותה." מבטו של שחור השיער היה חשדן.

הג'ינג'י הושיט יד אל המצלמה, ואז הכל החשיך.