הבכי האחרון

וולדרמורט המשיך. כאבי תופת.

חרטה - הוא ניסה לחוש קצת חרטה אחרי שעשה את ההורוקרוקס הראשון...

כאב. 

חרטה. 

רגע - 

למה הוא מתחרט?

בין כל הכאב באו מחשבות. 

הוא לא צריך להתחרט! יהיה לו טוב ככה! הוא, לבד, שולט. ההורוקרוקסים בידו. הוא יהיה בילתי מנוצח!" 

ההחלטה עוד לא התגבשה וכבר בכי כואב פרץ ממנו. 

הוא התחרט. 

אבל הוא עדין לא מתחרט מספיק. 

כאב. 

כואב לו. 

והוא בוכה.

לורד וולדרמורט לא יבכה!

הוא הוציא מתוכו את החרטה, החליט מה שהחליט, ובכיו גווע. 

הוא נהיה זדוני יותר. 

ערמומי יותר. 

ויצא, יצא לעשות עוד הורוקרוקסים שיהפכו אותו לבילתי מנוצח.

חרטה היא דבר שלא נוגע אליו. 

הוא שכח ממנה כבר. 

הוא עמד שם, 

מול הארי פוטר. 

"נסה... קצת חרטה..." אמר פוטר. 

"מה זה?!" הוא קרא. 

אך הבכי האחרון שלו צף ועלה בזיכרונו: 

חרטה כואבת. 

ובכי. 

הוא שכח מהחרטה הזאת. 

מהבכי האחרון שלו. 

ואז - כעבור כמה דקות - 

הוא מת. 

קליפה ריקה של עצמו. 

אם רק באותו היום, הוא לא היה קוטע את הבכי, את החרטה, הוא היה אולי חי כעת, בשלווה. 

אבל לא. 

הוא דחק את הבכי. 

הבכי האחרון. 

שהיה יכול להצילו.