מוות

נוויל לונגבוטום עמד, נשם עמוק והביט את פאדמה פאטיל. הוא לא האמין מה הוא הולך לעשות.

אף אחד לא ידע שהוא אוהב את פדמה מאז שנתם הראשונה בהווגוורטס  הוא בקושי דיבר איתה אי-פעם. 

הוא הביט אליה, מפטפטת עם תאומתה, פרוואטי פאטיל בחצר ביתיהן. 

נוויל התקדם. 

שערו היה מסורק. 

נעליו מצוחצחות. 

חליפתו מגוהצת. 

הוא אפילו השפריץ מעט מהבושם "יותר מקסם-ריח" על עצמו. 

הוא דחף את השער של הבית. 

היא לא יכולה לסרב לו. 

שתי התאומות הביטו בו. 

ראשו של נוויל ריחף. פאדמה פשוט יפהפייה!

"שלום, נוויל, מה שלומך?" שאלה פארווטי בחביבות.

"אני - " הוא בלע רוק. 

"פדמה, אפשר לדבר איתך לבד?" הוא שאל, מנסה להכניס את ביטנו כמה שאפשר. 

"כן," אמרה פדמה בהשתוממות. 

פארווטי צחקקה. 

נוויל הלך אחרי פדמה בהיסוס אל תוך הבית. 

"מה, נוויל? מה קרה?" חייכה אליו פדמה. 

"פדמה, יקירה, אינך יודעת את גודל אהבתי אלייך," התחיל נוויל, רואה את ההבעה השועשעת והנדהמת על פניה של פדמה. "מאז יומינו הראשון בבית-סיפרינו, שהיינו ילדים כה קטנים, בגיל העשרה המוקדם, כבר אז הייתי לוטש בך עיניים בסתר, מחכה לאותות אהבה ממך. איני יכול לתאר לך כיצד ליבי התפוצץ כל השנים למראך, אבל אומץ לא היה לי כדי להגיד לך זאת. כמה פחדתי שלא תחזירי לי אהבה! אף שלא נתתי לך אהבה. כעת, ודאי מאוחר מדי, אבל לאהבה אין סוף. ואני מבקש, בתחנונים, לחיוך עימך לנצח."

נוויל גמר את נאומו המוכן והזדקף. 

הוא הביט בפדמה. 

"נוויל," היא אמרה ברכות ותפסה בידו. 

והוא כבר חשב שהצליח. 

"אתמול שיימוס הציע לי נישואין. אמרתי לו כן. מצטערת. אני לא אוהבת אותך. אני מאד-מאד מחבבת אותך. אבל לא אוהבת."

נוויל הרגיש שליבו נשבר בקירבו. הוא החוויר כמו שלד. 

הוא הביט כפדמה בכעס וצעק:

"בסדר!" 

"נוויל?" שאלה פדמה בחשש. 

נוויל שלף את שרביטו וכיוון אל פדמה. 

"אבדה קדברה!!" 

פדמה צרחה ואז נפלה. 

נוויל הביט בה, יצא מהבית בריצה, ופארווטי צעקה אליו:

"נוויל?!"

אבל הוא הגיע לביתו, נזרק על מיטתו והתיפח. מה הוא עשה? הוא הרג אותה. כן. בדם קר. הוא לא יסלח לעצמו. 

הוא לא ידע נפשו מרוב צער.

הוא שלף שוב את שרביטו, כיוון אותו אליו ושאג:

"קרושיו!"

גופו רעד מכאב, וצרחותיו נתנו לליבו סיפוק. 

אבל זה לא מספיק. 

"אבדה קדברה!" 

והוא מת. 

מהקללה שלו.

הוא הולך להתאחד עם פדמה.