גוונים של כאב

גוונים של כאב

העולם של נימפדורה מלא בשתיקות.

היא זוכרת במעומעם זמן שבו זה לא היה כך. לא זמן שבו אנשים צחקו בלי חשש ודיברו בכנות – דבר כזה לא הכירה מעולם – אלא זמן שבו השתיקות המתוחות היו טעונות במשמעות כלשהי שלא ידעה לפרש. לא כמו כיום, כשהשתיקות כולן ריקות וחסרות חיים כמו הבתים הנטושים בקצה סמטת דיאגון, שתיקות של אנשים שלא היו להם עוד מילים לומר. היא זוכרת כרזות מבריקות בחלונות הראווה ועלוני אזהרה בתיבת הדואר, אנשים בגלימות כהות ועליהן סמל ציפור בוערת נכנסים ויוצאים מהאחים. היא זוכרת דוד עם שיער כהה וחיוך בוהק שנהג להניף אותה באוויר – גבוה-גבוה, עד שנדמה היה לה שעוד רגע ותוכל לגעת בשמים. היא זוכרת את אבא ואמא מתרגלים קללות ומטילים לחשי הגנה סביב הבית. הפעילות נדמתה לה מרתקת אז – טקס מוזר וחוזר, משחק מסתורי שאת כלליו לא הבינה. ואם הרגש שמתח את השתיקות היה פחד, ואם הקול שנשמע בלילה היה בכי, עיני הילדה משנות הצבע שלה קצרו מלהבחין.

במבט לאחור היא לא זוכרת מתי זה נגמר. היא רק זוכרת שבא היום שהקללות הפסיקו להתעופף ו"אנשי המסדר" המסתוריים הפסיקו להתעתק אל הבית. כששאלה אמרו לה רק ש"המלחמה נגמרה" ושזה דבר טוב. יותר לא העזה לשאול, ובין כה וכה, קשה לה להאמין שהייתה מקבלת תשובה. היא ידעה גם שהדוד הצוחק לא הופיע עוד.

כיום אסור לה להזכיר אותו, ושמו, סיריוס בלק, מוכר לה רק בקושי. כיום אמא שותקת כמעט תמיד, ואבא מדבר יותר מדי. החיוכים שלהם סדוקים כמו האגרטל שנשבר פעם מקללה תועה, ומשהו בקולם נשמע לא נכון, כמו כינור שלא כוון.

ככל שהזמן עובר, היא לומדת לראות את זה טוב יותר. להבחין במקומות שאנשים היו לא בדיוק לא נכונים – ובכולם היה משהו לא בסדר אחרי הדברים שקרו ואיש לא העלה על דל שפתיים. הם הזכירו לה את רדיו הכשף המקולקל במטבח, שזמזם והבהב והמילים נשמעו מעוותות דרכו. כל אחד מהמבוגרים רטט בצלילים אחרים, נשא אתו כאב משלו וקלקול משלו.
לפעמים נדמה לה שהיא יכולה כמעט לאסוף אותם, לקטלג אותם בין ניירות דקים וצהובים, כמו אוסף הפרחים של אביה. סוגים של כאב, פיסות של שיברון בשקיות ניילון. מתויגות בתווית עם שם האדם לו השתייכו – מנותחות על הרכבן וגורמיהן. אבל נימפדורה אינה מדענית, ואין בה את היכולת להתייחס לכאבם של אנשים כך – לבחון את הדברים שיצרו אותו בעין שלווה, לפרק אותו לגורמים ולנסות לגלות מה יש בבסיס. במקום זה היא רואה כאב כמו צבע – גוון בלתי מזוהה, המשתנה מאדם לאדם ומלכלך את החדר בזרזיף, מכתים את פניו של בעליו. אדום, שחור, אפור, כחול. הצבעים שבדמיונה מעולם לא היו זהים. הייתה בזה מעין תגלית – היא בחנה את פניהם של אנשים וניסתה להחליט באיזה צבע כאבם. הכאב הירוק הראשון היה מפתיע, והיא הוסיפה לחפש בעיניים זהורות אחר סגול. (פעם היא אמרה לאמא שלה ש"לעצב שלך יש צבע כמו האפר באח, ושל אבא חום עם צהוב בקצה. אנדרומדה רק שאפה מהסיגרייה שלה ואמרה ש"את ילדה מוזרה לפעמים, נימפדורה." ונימת קולה כמו רמזה: זה טוב. העולם הוא מקום מוזר, ואין בו עוד מקום לאנשים כמוני)

גם שיברון היא חושבת שאפשר כמעט לראות – לשמוע את הקול הנרעד, להבחין בצל החולף על הפנים. היא לומדת להבחין בסדקים, לדעת היכן אנשים נשברו ולזהות את הקצה המשונן – כמו מראה שהבבואה שבה כעת מעוותת. ("אל תגעי." אמר טד טונקס ודחף את ידה של בתו הקטנה הרחק מהזכוכית. "דברים שבורים עלולים לחתוך. זה כואב". נימפדורה לא נוגעת.) לפעמים נדמה שהאור נשבר בשוליהם המנופצים של האנשים האלו, וקשת בענן קורנת על פניה.

האנשים בעולם של אחרי המלחמה היו תרשימים של זיכרונותיהם, תמונות שנוצרו מכאב צבעוני ומקווי מתאר של שברים ומפעם לפעם הבלחות של קשת. מעין מפה מורכבת שנימפדורה ויתר בני גילה לימדו את עצמם לקרוא. לנווט בה בזהירות, להביט בפני המבוגרים וללמוד מתי יש להרחיק את היד מן השברים.

הוגוורטס שונה מכל מקום שהייתה בו אי פעם. אף אחד שם לא מכיר את המלחמה – לא חותך את אצבעותיה כשהיא שואלת את השאלה הלא נכונה, לא מביט בה בעיניים עייפות שאומרות "את כל-כך צעירה ותמימה" ו"לו רק יכולת לדעת". רק המורים, מרחפים במסדרונות כמו רוחות רפאים וקרים כמעט באותה המידה, מוסיפים לעטר את הטירה הכהה שידעה קרבות ומלחמות וחגיגות ניצחון, קללות ומוות ודם, בגוונים עדינים וכמעט-בלתי-מורגשים של כאב (לכאבה של הפרופוסור מקגונגל צבע ארגמן כמו גלימת גריפינדור שלה, ולשל פרופסור ספראוט חום כמו האדמה בה היא מטפלת. זה מוזר, חושבת נימפדורה, שלעיתים קרובות היה כאבם של אנשים בצבע ביתם.).

תלמידי האפלפאף אוספים את חצויית הדם הצעירה אל קרבם, ובחדר המועדון הצהוב והעליז מעולם לא היה איש שגלגל את עיניו כשהפילה משהו. הצחוק מתגלגל שם בקלות כה רבה, עד שכמעט מחק את השתיקה שנולדה בה בבית והכתה שורש. היא צובעת את שיערה בשלל גוונים צבעוניים ובוחנת את יכולת המטמורפאגוס עד קצה גבול יכולתה. הוגוורטס בולע אותה אל קרבו בעולם שהוא כמו דף חדש ונקי מצבעים, ונימפדורה (שאחרי שנמאס לה מהאנשים המועדים בלשונם בניסיון לקרוא בשמה הופכת את עצמה לדורה, או לטונקס. יש מעין הקלה בלהשליך מעליה את השם הארוך והמגוחך – כמו לפשוט סוודר מעיק וקטן מדי שהוכרחת ללבוש) מבינה את כוונתו של דמבלדור כשאמר, בנאום הפתיחה שלו, שהוגוורטס היא התחלה, ובית.

רק תלמידי סלית'רין מעיפים בה מבטים שונים – השם 'נימפדורה בלק' עולה על שפתיהם כשהם מתלחשים עליה. נדמה שהם מכירים היטב את השתיקה הקרה הנקברת בתוכה – יודעים שדם כשלהם זורם בדמה ושבסיפור אחר, בחיים אחרים, הייתה עשויה אולי להיות אחת מהם. אבא שלה נהג לספר לה כיצד עזבה אמא שלה את ארמון משפחתה הקר ויצאה לחופשי, פרשה כנפיים ועפה הרחק מהבדידות של משפחתה אליו. הוא סיפר את זה כאילו הייתה אמה גיבורה, כמו נסיכת אגדות המבקיעה את כלאה ויוצאת אל העולם (רפונזל העוזבת את מגדלה, אולי – טד טונקס אהב אגדות מוגלגיות). ככל שהזמן עובר, קשה לנימפדורה לראות אותה כך (כי היא כבר לא ילדה קטנה וכבר לא מאמינה שאמא שלה היא האישה הכי מדהימה בעולם). אנדרומדה טונקס, יושבת בביתה שבנוטינג היל ומעשנת ומקיפה את עצמה בשתיקות, מזכירה לבתה בת השש-עשרה דרקון רב עוצמה ומלא אש שמערתו קרסה עליו זה מכבר, והוא נותר רק להעלות עשן בין שבריה. אמא לא מדברת על משפחתה לעולם. לא על סיריוס שהניף אותה באוויר כשהייתה קטנה ואז בגד ונעלם ולא נראה שוב בביתן, לא על בלטריקס, שהייתה, לדברי אנשים "המפלצת המטורפת ביותר שידע העולם הזה". רק את נרקיסה היא מזכירה לפעמים, בנימת העדינות-צער-אהבה שבה נהגה לדבר על הצבעונים שבגינתה לאחר שנימפדורה רמסה אותם ברגליה חסרות הזהירות.

פעם אחת בלבד היא יוצאת לפגוש אותה, כחודש לאחר שסיימה את לימודיה בהוגוורטס. פוסעת לעבר השער האדיר, מחייכת בידידותיות אל גמדון הבית כשהיא באה לפגוש את הנסיכה שנותרה במגדלה. ודורה אספה אנשים וגוונים ושברונות מאז הייתה בת שש והכירה קשת של צבעי כאב, אבל השברון של נרקיסה מאלפוי, בסופו של דבר, הוא שמפחיד אותה יותר מכולם. דודה נרקיסה לא שבורה בגלל שהמלחמה שברה אותה – בגלל שאנשים שאהבה מתו והיא התחבאה והיא פחדה והעולם שלה רעד. השבר שבה הוא לא דבר שנופץ במהלומה פתאומית. היא כמו פיסת מתכת שנשחקה אט-אט והתפוררה לכדי פיסות של דממה, של חוסר משמעות. היא דבר שנשבר מתוך האחוזה העתיקה והדוממת, מתוך לוציוס מאלפוי המתנשא לצידה כצל, מתוך גלימות המשי היקרות שלה וקולה החרישי והכמעט-לא-נשמע (בינה לבין עצמה, תוהה נימפדורה מתי גברה השחיקה ויצרה את השבר הראשון, מתי נשברה האישה הזו, שהייתה חזקה פעם – שנוצקה מאותה הסגסוגת כמו אמא שלה.). כאבה של נרקיסה מאלפוי הוא לבן כמו מרצפות השיש בארמונה המבודד והטווסים הצחורים הפוסעים עליהן – בהיר וקפוא כמו שלג טרי. עינה המיומנת של נימפדורה יודעת להבחין כי זהו כאבה של ציפור שמעולם לא זכתה לפרוש את כנפיה. יונה צחורה היודעת שלא תזכה לראות שוב את השמים

אז היא עוזבת את האחוזה, וברגע שהיא בחוץ היא קוראת לקסם וממלאת את שיערה וצבע ורוד מסטיק בהיר ועז – כי מעולם לא ראתה עוד כאב שצבעו ורוד, ודורה עייפה מלחיות בצל הכאב ולנווט את דרכה לפיו. והיא הולכת להציג את השיער החדש בפני חבריה מהוגוורטס, שצוחקים לתעלוליה של דורה טונקס חצויית הדם, ואין להם מושג, אין להם מושג בכלל שאי שם בפנים קבורה נערה בשם נימפדורה שבאה מבית בלק האצילי ועתיק היומין ופחדה עד מוות להילכד כמו ציפור בכלוב של שיש, או כמו דרקון במאורה שהתמוטטה זה מכבר. והיא פורשת את הכנפיים שלה איתם ועפה הרחק מהאחוזה ומהבית שבנוטינג היל, חוצה את השמים כאילו לעולם לא תוכל לנחות.

היא נוחתת לבסוף במטה להכשרת הילאים, אחת הנשים הראשונות שם, בשרביט מבזיק ביד ובעיניים שהחליפו צבעים מרוב התלהבות, ושפכה מיד מלוא הכוס קפה על מסמכיו של האדון קינגסלי (האיש צחק ואמר ש"אין דבר" וייבש את הנייר בתנועת שרביט קלה, ועיניו הכהות הוסיפו לסקור את פניה ללא הפסקה, כאילו ניסה לחדור מבעד לחיוכה העליז ולגלות מה יש בפנים – לגלות אם היא יכולה לעשות את זה. התשובה, כך מסתבר, הייתה חיובית.)

איפהשהו בהכשרת הילאים, בין דורה חצויית הדם ונימפדורה בלק, היא חושבת שטונקס מעוצבת מתוכה (רמוס, כשהכירה אותו, היה משועשע מנטייתה להעניק לחלקים בעצמה ובחייה שמות שונים. היא לא הצליחה להסביר לו כי דורה הייתה ילדה ונימפדורה רוח רפאים, ושהאישה וההילאית שבנתה מעצמה נזדקקה לשם חדש לכנות בו את עצמה.).

היא נהנית מתרגילי ההסוואה – להפוך שוב ושוב למישהי אחרת, למתוח את הפנים ולקצר את השיער ולראות עד כמה קל לבלבל אנשים – עד כמה הפנים שלך הן את (היא תוהה למה זה הופך אותה, כשהיא משנה את תווי פניה כל בוקר מחדש. אולי זו הסיבה שהיא זקוקה לכינויים שונים (אפילו אם דורה וטונקס צבעו שתיהן את שיערן בורוד מסטיק וחייכו את אותו החיוך)) הילאית טונקס היא מישהי אחרת – מישהי שמכירה שלושים וארבע קללות דו-קרב יעילות, שבעה סוגי ריפוי ואת כל הרעלים הנפוצים. עולה בדעתה שזו ההרגשה כשאת נסדקת – כשהעולם מכה בך ואת כבר לא קטנה מספיק בשביל להתכופף ולהתחמק מהמהלומה על ידי העמדת פנים בפני עצמך שלא הבנת. אבל נימפדורה טונקס היא הפלפאפית והילאית ותלמידתו הנאמנה של דמבלדור והבת של אנה וטד – היא מכשפה שמאמינה במה שנכון לעשות – וכשקינגסלי מודיע לה בקול חרישי שוולדמורט חזר והמלחמה עומדת לחזור (ולצבוע את העולם שוב, אלף צבעים נוצצים ומרים) ושמסדר עוף החול (אנשים מסתוריים בגלימות מגיחים מן האח, לוחשים סודות. כמו הד מן העבר) זקוק לאנשים כמוה שיילחמו לצידו, היא לא מהססת להגיד ש"אני מצטרפת", ולצלול את תוך קרביו של הבית בכיכר גרימולד. בית שהיה מפקדתה של מלחמה שאיש לא האמין שמתרחשת. המגורים בו היו פיענוח של חוקי המשחק מילדותה, וככל שהחודשים עוברים ודורה מרגלת אחרי אוכלי מוות ומתחמקת מהמשרד ונזהרת, נזהרת, נזהרת, היא שוכחת שבחיים אחרים היה הבית הזה עשוי להיות ביתה. סיריוס מושך בכתפיו קצרות כשהיא מעלה את המחשבה באוזניו (היא תוהה אם כשהוא מביט בה, הוא רואה את הילדה הקטנה שנשאה אליו פעם את מבטה). היא יודעת שכמו אמא שלה, הוא רוצה רק לשכוח את הבית העתיק. כשעיניה נתקלות בראשים התלויים על הקיר והיא נזכרת בדודה נרקיסה, היא לא יכולה להסכים איתם יותר.

דורה מסוקרנת מעט (בדרך נוסטלגית כלשהי. זה כמו לשלוף מהארגז צעצוע שאהבת כשהיית תינוקת, לפתור תעלומה שהטרידה אותך כשלמדת ללכת ולרכב על מטאטא) לבחון את המלחמה מהצד של המבוגרים. לתרגל קללות עתיקות ולהטיל לחשי הגנה בכל בית אליו את נכנסת, להביט בכרזות המבוקשים שמשרד הקסמים שב לתלות, לשאת את סמל הסדר ולצאת לשליחויותיו החשאיות. לשתוק שתיקות שעשויות משכבות של פחד ושל מתח ושל תוכניות, ולהגיד את מה שעובר לך בראש כי אולי לא תהיה לך עוד הזדמנות. אפילו הדוד כהה השיער שאת שמו אסור להגיד שב אל חייה, כסימן בטוח לכך שהדברים משתנים – שהכל חוזר לאיך שהיה והפעם היא בצד של המבוגרים (אם כי סיריוס בלק לא מחייך הרבה כמו שזכרה, וכבר לא יניף אותה אל השמים עד שתיגע בכוכבים. לפעמים, כשהזכרון עולה בה, היא מתאבלת על מה שיכול היה להיות.)

היא תוהה על הילדים של חברי המסדר – האם הם כמו שהיא הייתה אז, בוחנים את המשחקים הזרים המתחוללים סביבם ונכשלים לשמוע את הבכי. אבל לא, הוויזלים הצעירים וחבריהם בוגרים מדי לכך, והם רואים ושומעים הרבה יותר משהמבוגרים היו רוצים.
דורה משועשעת כמעט כשהיא מבחינה בילדים המנסים לנווט במפות שהיא למדה זה מכבר לפענח, בוחנים את הכאב ומנסים למצוא מושגים להגדיר אותו בהם ולהפוך אותו אמיתי (כי אם אפשר לראות את זה אפשר להבין את זה ולתקן את זה ולגרום לזה להעלם – או רק כי כמו שדמבלדור אמר, "יותר מכל מפחדים בני האדם מן הבלתי נודע".)

הרמיוני, כך נראה לה, נוהגת בכאב כפי שדמיינה היא עצמה כשהייתה קטנה – אוספת פיסות ממנו ומקטלגת אותן בין דפים חיוורים, מנסה לפענח אותן. היא יכולה לדמיין אותה עורכת השוואה בין השיברון של רמוס לזה של סיריוס, בוחנת את הקשרים וההבדלים בין כאביהם של מולי וארתור (הכאב של מולי כתוב-זהבהב כמו האש באח, כמו שיער ילדיה. לשל ארתור גוון ירוק מעופש כמו דשא נבול, כמו קללת אבדה קדברה מתחילה כבר להתפוגג באוויר).
נימפדורה יכולה כמעט להרגיש את הנערה מנתחת את כאבה שלה – מנסה להפריד בין הפחד לאבל לחוסר האונים, להבין את הקשרים, לכמת את משקלה של העייפות. מבודדץ מתוך המערכה את אנדרומדה ואת סיריוס שגוועו לאיטם כמו עצים בחורף, את רמוס שאהב אותה והוסיף להגיד לא, ואת נרקיסה מאלפוי, שעדיין הסתתרה בין הצללים שלה והביטה בה בעיני בלק בורקות מתונה וכבדות מזמן ומחשש.

אין טעם לעשות את זה, היא הייתה רוצה להגיד לה. אי אפשר לחשב כאב לפי דמעות כפול שתיקה, ואי אפשר למדוד את צורת שוליו של השיברון שנולד גם בה. אפשר היה רק להרחיק את היד מהקצוות החדים, לבחון את הצבע, ולגלות שמדובר בכתום הדועך לכחול כהה, כמו שקיעה בליל חורף, מעוטר בשכבה דקה – ציפוי חסר משמעות של ורוד מסטיק.
לא נכון, לוחש בתוכה קולה של נימפדורה הילדה שלימדה את עצמה לקרוא כאב ולנווט במפות שיצר בבני אדם. זה לא כל מה שאפשר לעשות. מפעם לפעם, כשאנשים נשברים בצורה הנכונה, אפשר גם לחפש פיסות קטנות של קשת.