אהבה סבוכה

"תלמידי סלית'רין, תלמידי גריפינדור, הקשבה אליי!!!" נשמע קולה העולז של פרופסור ספראוט. "אנחנו מתחילים נושא חדש, אני רוצה שכולם יקשיבו, זה חשוב מאוד! אנחנו נתחיל עם כמה צמחים טרופיים מסוכנים מאוד, אז להקשיב היטב, אני חוזרת! אנחנו נעבוד על הפרויקט הזה בזוגות, אתם תראו שככה יהיה לכם יותר טוב," היא הוסיפה בתגובה לכמה קולות רוטנים שנשמעו. "קדימה, להסתדר במקומות, אני מחלקת את כולכם לזוגות!"

דראקו נעמד בעצלתיים. איכס, שיעורי תורת הצמחים! ועוד עם הגריפינדורים! 

פנסי נצמדה אליו, מחייכת חיוך מתחנף. "דראקו, אני ואתה ביחד, נכון?" היא העבירה את ידה על לחיו החיוורת.

הוא העיף את ידה מלחיו. "עופי מכאן. אני אהיה עם מי שספראוט השמנה תחליט."

פנסי נראתה נעלבת מאוד, והתרחקה בהפגנתיות. דראקו בעט בתסכול בתחתית של שולחן רעוע. הוא התעצבן מחדש בכל פעם שפנסי התקרבה אליו. והוא ידע טוב מאוד למה. בגלל הנערה המתולתלת הזאת מגריפינדור.

קולה המחוספס והעליז של ספראוט חדר אליו. "אדון מאלפוי! אמרתי הקשבה, נכון? תן לי רגע לסדר עם מי תהיה..."

דראקו שלח אליה מבט עצל. "ממש לא אכפת לי."

ספראוט התרחקה. "תישאר במקומך, מר מאלפוי. בת זוגך מיד תבוא."

דראקו הביט לעבר האגם, מבט מהורהר על פניו היפות והחיוורות. לפתע נשמע לידו כחכוח קטן ונבוך.

הוא היסב את מבטו וקפא. הבוצדמית גריינג'ר. היא.

"אני בת הזוג שלך." היא אמרה בקול נבוך, ולא הביטה בעיניו, אלא בכתפו. "פרופסור ספראוט אמרה שנעבוד על הצמחים שעל שפת האגם..."

הוא הביט בעיניה החומות, היפות, הנבוכות. היא עדיין לא הביטה בו. 

משהו קטן צבט את ליבו. זאת היא.

הנערה שהוא חולם עליה בלילות, שאת פניה הוא מדמיין כשהוא לבד. היא.

"טוב, אז בואי נלך." הוא אמר בקול אדיש. היא נראתה די מופתעת שהוא לא הטיח בה עלבונות, וכיתפה את התיק על כתפיה. 

"כן, זה שם, ליד האגם..."

כשהוא יצא הוא שם לב לוויזלי, ששלח בו מבט של תיעוב, ולפוטר, שהביט בהם ללא הבעה. 

כמה שהוא שונא את השניים האלו!

כשהם הגיעו לשפת האגם גריינג'ר עדיין סירבה להביט בו, והוציאה ספר ומבחנה. "צריך לאסוף את הצמחים האלו, רואה? צריך לעשות עליהם עבודת מחקר, אבל אני אעשה את זה, אתה לא צריך לדאוג לגבי זה, ו..."

"גם אני יודע לעשות דברים." הוא קטע אותה בשקט. 

היא הביטה בעיניו התכולות במבט חודר. הוא התנער והזדקף והביט בה בחזרה. "כן?"

"כלום." היא הסמיקה וחזרה לספר שלה. "טוב, אז נעשה את העבודה הזאת ביחד."

היא התחילה לאסוף את הצמחים לתוך המבחנה, ואז רשמה עליהם כל מיני דברים במחברת שלה. דראקו רק שכב על הדשא במבט מעורפל והעביר את ידו בשערו. 

ואז היא נחתה לידו, על הדשא, מסתכלת בו במבט בוחן וחושד. "טוב, קדימה, תגיד. דחית את זה מספיק זמן, אני מוכנה."

"להגיד את מה?" הוא שאל והתיישב.

"אתה לא אמור לקרוא לי בוצדמית? להעליב אותי, לקלל אותי? כן, אתה אמור. אז קדימה תעשה את זה."

"אני אף פעם לא אקרא לך ככה יותר." הוא אמר בקול רגוע ונשכב שוב על הדשא. "אני מבטיח, באמת שלא." 

"טוב, אז עכשיו אתה לא אומר את זה כי אתה מפחד שאני אלשין? דראקו מאלפוי, זה עלוב מדי."

הוא הזדקף בכעס. "אני באמת מתכוון לזה. אני לא אקרא לך ככה יותר ואני מצטער על כל הפעמים שקראתי לך בוצדמית, בסדר?"

היא משכה בכתפיה. הוא ראה שהיא לא מאמינה לו, וזה עצבן אותו יותר משהיה מוכן להגיד. אבל הוא לא הראה את זה.

אחרי כמה דקות היא קמה, והתחילה לאסוף את דבריה. "אנחנו צריכים להמשיך לעבוד על הפרויקט הזה. תבוא היום לסיפריה בשש."

הוא לא יכל לסבול את זה יותר. הריח של הבושם שלה שיגע אותו, השיער הפזור והמתנופף שלה סחרר את חושיו. 

בלי מילים, הוא קם במהירות, ואחז בסנטרה, מצמיד את שפתיו לשפתיה. הוא לא יכל להפסיק לאחוז בשפתיים הרכות שלה, כל עוד הוא יכול. 

אולי זה לא יקרה עוד לעולם.

לאחר דקה הוא התנתק ממנה בבהלה, והלך. 

הוא לא הסתכל בפניה. לא יכול להיות שהוא עשה את זה!!

מה היא חושבת עליו עכשיו?

טוב, את זה הוא יגלה היום בשש.

הפרק הקודם		הפרק הבא