לורמנדי

לורמנדי

כשקארו חוזרת ללורמנדי אחרי המלחמה, היא מרגישה בת שבע שוב.

ירד שלג בפעם הראשונה שמדריגל ראתה את לורמנדי. כוכבי קרח לבנים הסתחררו באוויר וצרבו את פניה וכנפיה (ילדי הקירין נהגו לספר שהשלג הוא אלפי פרפרים צחורים שנולדו מן העננים, ושהם נושכים את עורך בדרכם מטה אל העמק). הוא גרם להכל להראות כמו חלום מוזר – ואולי היה זה חלום, חלום מוזר שבו דם קירין כהה דבק ברגליה היחפות, וקולם המיילל של חלילי הרוח נשמע מאחוריה, כקורא לשוב למקום אליו היא שייכת. אבל חלומות אינם ארוכים וקרים כל כך. מדריגל זקרה את סנטרה ויישרה את קרניה והאיצה את מעופה בניסיון לעמוד בקצב של החיילים המבוגרים וגדולים ממנה, בעוד הצללית הרחבה הרחק לפניהם מתחילה ללבוש צורה.

השלג הראשון של השנה ירד שלושה ימים לאחר סיום המלחמה, ובעיני קארו הוא דמה למסך היורד בתומו של המחזה. אבל לא היה כאן סיום – עבודה רבה עוד נכונה לה. עבודה רבה עוד נכונה לכולם. הייתה זו רק המערכה הראשונה שהסתיימה במסך לבן דומם, ללא מחיאות כפיים.
היא עפה, נושאת שרשרת מחתות, בלב הלהק הזה של כימרה מן המורדים ומלאכים מן הבלתי חוקיים. עפים יחדיו, בלב אחד ובמטרה אחת, לעבר העיר המתה שהייתה פעם כתר הכימרה וכעת הייתה קבר. בתחילת המעוף, כשיצאו ממערות קירין שדם לא הכתים עוד קרקעיתן, שוחחו חברי המשלחת זה עם זה (אנשים שאומנו לשאת נשק, וכעת אחזו מחתות בידיהם, והביטו בהן כאילו לא ידעו לה לעשות בהן או מדוע חשב מישהו שזהו מקומן). עכשיו הופיעה לורמנדי למולם, פלא שבור, ושיירי הסורגים החרוכים של כלוב ברזל שעמד אלף שנה הזדקרו כמו צלעות אדם לרקע השמים עטויי העננים. אור הירח נצץ על שברי המתכת ולרגע תהתה קארו האם ניטיד מביטה, ואם כן, האם היא בוכה על אובדן ילדיה (ואולי בחיים אחרים הייתה תוהה אם יהפכו הדמעות הדמעות לכימרה נוספים, שיוולדו על הקברים. אבל קארו אינה מדריגל – בת שבע ומאבדת את ביתה, בת שבע עשרה ותמימה ומאוהבת. היא יודעת לזהות אגדה.). דממה אפפה את החוליה המעופפת – אילו הייתה במצב רוח פיוטי, הייתה קארו בוודאי אומרת שדומייתם של הכימרות והשרפים שנפלו מהשמים מעל העיר הזו משירה מבט אל עיניהם של החיים. צליל משק כנפיהם של החיילים לשעבר נשמע רם להפליא בדממה, נפנוף חובט של עור-נוצות-ואש. כנפי הלהבה של המלאכים רוחשות כשהשלג נוחת עליהן, וקול ההמיה של כנפיו העצומות של סמוראי, צייד הסער הנושא את סוזנה ומיק, מהדהד באוזני המעופפים. רק קארו, דמות כהה בלילה מושלג, חוצה את השחקים בריחוף נטול כנפיים. מעופה חרישי כמו פתיתי השלג הצונחים על שערה ואפילו לא מעמידים פני פרפרים. צל בעל שיער כחול ומעוף חרשי ולא טבעי ועצם תלויה בחוט על הצוואר. יצור שעשוי כולו ממשאלות.

מדריגל לא ראתה עיר מימיה. בני הקירין עזבו את הרי אדלפס לעיתים רחוקות – מעולם לא נזדקקו למשהו שהפסגות הגבוהות והנקיות, שהכילו את כפריהם בבטנן הסלעית, לא יכלו לספק להם. פעם או פעמיים עזבה את הפסגות במשלחות מסחר, וזכתה לראות כפרים שהתקיימו על פניה הקרקע, כשאור השמש והירח ממלא אותם בכל עת במקום לצנוח מתוך פתחים בתקרותיהן של מערות. גם בלורמנדי לא זכו הכימרה לאור הטהור – סורגי הברזל גזרו את האור לרסיסים כשל זכוכית מנופצת. הם התעקלו מעל העיר, כיסו אותה, הגנו והצלו עליה (היה סוג אחד של כימרה – השנוטים, שהוכחדו בידי המלאכים – שידיהם היו מרובות אצבעות ומורכבות. אמה של מדריגל נהגה לספר לה עליהם ועל דמותם רבת ההוד. לורמנדי נראתה כאילו אחד מאותם כימרה מפוארים ונכחדים עטף אותה בכף ידו, לגונן עליה ולשמור אותה אצלו). בין הסורגים, נראתה לורמנדי אדירה ומרשימה מכל שראתה מימיה – מלבד ההרים, אולי. תצרף של מגדלים ובתים וארמונות וכיכרות, מגובבים זה על זה וזה לצד זה כאילו רצו להוכיח שמרחב הוא רק עניין של תפיסה. אורה הסגלגל של אלאי בהק על הסורגים והגגות החלקים, רבים כל כך שלא יכלה לספור אותם. אלאי היא אלת המתנקשים והאוהבים בסתר, זכרה מדריגל, ולרגע אחד מוזר תהתה הילדה מה הם סודותיה של הבריאה המשונה שנפרשה מולה. את מי אוהבת העיר עתיקה שמתחת לכלוב, ואת מי הייתה רוצה להרוג. היא זוכרת ששמעה סיפורים על אסטרה, בירתם של הרוצחים, ותוהה האם ייתכן שהיא מרהיבה מזו.

קול התייפחות מאחוריה קורע אותה ממחשבותיה, והיא מסתובבת אל בן הקירין האחרון שנותר מלבדה. הוא צעיר ממנה בשנים רבות (מדריגל חגגה שבע שנים לפני שלושה ירחים, ונדמה לה שהיא חיה זה נצח), כנפיו הקטנות מרפרפות וקרניו הן רק בליטות קלושות במצחו, מסמנות את המקום שבו ייצמחו יום אחד. פניו מקומטות ואדומות מזעם ומתסכול, ודמעות קטנות, נוצצות, זולגות על לחיו. הוא רוצה את אבא ואמא, מדריגל יודעת, והיא יכולה להזדהות. לא עצמה לא נותרו עוד דמעות לבכות בעיניה – נדמה לה שכל רגש, כל כאב, כל זיכרון, זלגו מתוכה על הרצפה המגואלת בדם של המערה הראשית ונעלמו לעד. נספגו באדמה והותירו בה רק את הקור ואת הריקנות המהורהרת הזו שמאפשרת לה לתהות על קנקנה של העיר הזו, התעלומה הזו (ומדריגל אוהבת תעלומות). אף אחד מהחיילים לא נדמה להבחין או להתעניין ביבבותיו של הקירין הפעוט – הם מדברים עם שומרי הכלוב, מסבירים להם מה מצאו בהרי אדלפס ומי הילדים הללו. לכן היא מעבירה יד עדינה על מצחו של התינוק ועל בליטות קרניו, מהמהמת חרש שיר ישן על רוח וכוכבים, שיר שכל אמהות הקירין נהגו לשיר לגוריהן המוחים (לפעמים, בלילות קרים כשכל הילדים בכו, אפשר היה לשמוע את קולות השירה הבוקעים מן הבתים, מוחזרים מקירות המערה והמדהדים בכפר התת קרקעי עד שהפכו למנגינה אחת, חסרת מילים, שהיא תמציתם של שירי הערש כולם. לפעמים, אם הלילה היה שקט והקשבת היטב, יכולת לשמוע את שיריהם של כפרים אחרים, במעלה המנהרות. ולכל כפר היו את התווים שלו והצלילים שלו, וכל השירים היו אותו שיר אחד ויחיד.). התינוק נדמה לזהות את המנגינה, בכיינו נחלש ופניו נרגעים מעט. הוא חמוד, חושבת מדריגל ומחייכת.

נדמה לה שקוראים לו זירי.

קארו ראתה ערים רבות בעולם שמעבר לחור שבשמים – עולם שנדמה זר ומרוחק לנוכח הזיכרונות שמציפים אותה, כמו השתקפות מעוותת ממראה מרוחקת. היא ביקרה בפריז ובניו יורק ובלונדון ובעוד עשרות גדולות בעולם, ובלתה שבועות בהערצת יופייה המוזר, הישן-חדש של פראג. היא ראתה כרכים שלעומתם נדמתה לורמנדי לעיירה קטנה, ומבנים שגימדו את פארו של הארמון המוערץ שבלב העיר. אבל עם זאת, אולי בגלל היופי הנדיר שניחנה בו – סגנונות הבנייה של עשרות גזעים מתערבבים ומותכים לעיר אחת – ואולי רק בגלל זכרונותיה, לורמנדי עדיין נראתה לה כמו המקום המדהים בעולם. מאידך, היא עדיין לא זכתה לחזות באסטרה – אם כי כעת ייתכן שיום יבוא ותעשה זאת. היא תהתה אם לב ממלכתם של המלאכים, שעדיין עמדה, גאה, במקום שבו הייתה עוד לפני שהאבנים שבנו את לורמנדי נכרו מן ההר – אם היא הייתה יפה מהמקום שהיה פעם גאוות ומפלטם של עם שלם. מבטה של לירז, העומדת לצידה, אומר לה שלא. השרפית מביטה במבנה שלפניה בעיניים מלאות התפעלות וצער מרוסנים כאחד. שערה הבהיר השתחרר מעט מצמותיה, ובוא גולש על כתפיה. כשאור הירח נופל על פניה, היא מזכירה לקארו את מלכת השלג, מהאגדה שבעולם האחר. אבל לירז, כמובן, לא מכירה את האגדה הזו. קארו תוהה אילו סיפורים מספרים המלאכים לילדיהם, ואם אי פעם היה מישהו שעשה זאת בשביל הבלתי חוקית החרישית.

הבעת פניה של לירז מרוחקת יותר מהרגיל, וקארו שואלת את עצמה אם גם המלאכים נזכרת בפעם הראשונה שראתה את העיר הזו – כאשר המלאכים צרו על העיר בת אלף השנים, טבחו והרסו ושרפו והחריבו עד עפר. נדמה לה שכן, משום שאצבעות ידה הימנים של לירז מרחפות על פני הצלקות המסומנות על השמאלית, והיא תוהה מתי למדה להכיר את המלאכית הקרירה כה טוב, שהיא יודעת לנחש את מחשבותיה.

רוח קלה, קפואה, מנשבת כלפי הקבוצה כשזו מגיעה אל שוליה של העיר. היא צלפה בפניה של קארו, מבדרת את שיערה הכחול .(היא זכרה כיצד כשהגיעה למקום, התגעגע בתחילה לאווירן הנקי והקר של הפסגות. לאווירה של לורמנדי היה ריח של עשן תנורים, של עצים, של שיחי רוזמרין ושל חיים. כעת נדמה היה לה שהיא שואפת אפר אל ראותיה, כאילו ניחוח החורבן נישא ברוח.). עולה בדעתה שהמעשה שהם מבצעים כעת – להביא מלאכים אל שערי לורמנדי – נחשב בגידה במשך מאות בשנים. אבל הזמנים משתנים – כי יורם אינו יושב על הכס וברימסטון אינו מחיה מתים, כי אוהבת המלאכים אינה בוגדת עוד וכי כשהרוח מתגברת לירז פורשת מעט את כנפי הלהבה שלה, כאילו רצתה להגן על שתיהן.

מעט מאחורי לירז מתנשא זירי, כה גבוה על פרסות הקירין שלו שהוא עולה בגובהו על כל חברי המשלחת. פניו רציניות ושלוות, עצובות מעט לנוכח החורבן, ואפילו קארו מתקשה להאמין שזו אותו תינוק שהכירה פעם, בחיים אחרים. הוא אינו חושבת על היום שבו הגיעו לכאן, היא יודעת. הוא היה צעיר מדי, ובשבילו לרמנדי הייתה המשפחה והבית. רק קארו לבדה נשאה את המערות המבודדות ואת כפריהם הקטנים בתוכה. רק אוזניה שלה הכירו עוד את צליליהם של חלילי הרוח ואת קולו של אותו שיר ערש אחד ויחיד, יפהפה ומרוחק. הקרניים של זירי שלמות כעת כמו ששלה היו בעבר (והיא יודעת, היא יצרה אותן בעצמה משיניים ואבני חן וכאב), כנפיו רחבות והוא לא תינוק עוד, אבל כשמבטיהם מצטלבים, קארו מתמלאת באותה חיבה ישנה.

כאשר נכנסו לעיר לראשונה, יכלה מדריגל כמעט להרגיש את החיים הממלאים אותה. כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה סוגים. ידיעות עברו מהר ברחובותיה של לורמנדי, נלחשות בין חלונות מוגפים ודלתות אחוריות, וכשמדריגל פסעה ברחובות המרוצפים בין הנשמות החוזרות שהביאו אותה, היא ראתה את הוילנות המוסטים, את המבטים הנלטשים, וידעה שהאנשים האלו חיכו לה. סיפורם של אנשי הקירין ושל ילדתם האחרונה עבר בסמטאותיה של לורמנדי, והאנשים שמאחוריה הדלתות ידעו מי היא ומהי, וציפו לבואה. משפחה של סאב נבחרה לגדל אותה – זן בעל כנפיים, שאנשיו יוכלו להשגיח על היתומה השובבה והמעופפת. עיר חדשה, בית חדש, הורים חדשים, אחות חדשה. צ'ירו.

דבר מזה, כמעט, לא נכלל ברושם הראשוני של קארו הפעם. הרחובות אינם מרוצפים עוד באבנים חלקות ומושלמות, והארמון לא משקיף עליה בעין נוקבת. אין איש מאחורי החלונות, והדלתות אינן נעולות, גם בבניינים המעטים ששרדו את השרפה. ביתה הישן, היא יודעת, אינו אחד מהם. הוריה המאמצים נהרגו במלחמה, וצ'ירו בגדה בה ורק אלאי יודעת מה קרה לאחר מכן. אם זאת, כשהיא פוסעת בשביל החרב, בין שיירי ביתה וילדותה, יכולה הנערה שחיה פעמיים להרגיש עדיין את תושביה של העיר. ולמרות הזמן, למרות החורבן, מחיית המתים יודעת שאנשי לורמנדי עדיין נמצאים שם. עדיין מצפים לה.