עד שאפול

פינץ' נפלה. היא נפלה מהרגע ששמה נקרא באסיף. היא הרגישה את האדמה נפתחת מתחת לרגליה, ומושכת אותה פנימה. נפילה אינסופית, בזמן שהיא מעמידה פנים שהיא עומדת על קרקע מוצקה, ואצבעותיה מגששות אחרי משהו שימשוך אותה למעלה.

משהו להיאחז בו.

גם אם הלב שלה נפל, המוח שלה נשאר קר ומחושב. זה הרגיע אותה, להימצא בשליטה. היא ידעה שאפשר לגנוב אוכל מהקרייריסטים המטומטמים, ושעדיף לחפש מים ביער, ושבשום פנים ואופן אסור לה ליצור בריתות. היא ידעה שברית רק תקל על מי שיקרא לעצמו בעל ברית שלה לרצוח אותה בשנתה.

ושבסופו של דבר, כנראה היא זו שתפר את הברית.

היא הצליחה לשמור על הכללים שלה עד השישה האחרונים. היא הקפידה על הקצבה קפדנית של המזון שהצליחה להציל, ונשארה רואה-ואינה-נראית.

אבל הבדידות אכלה אותה מבפנים החוצה.

המחשבה שעכשיו יצודו אותה בכוח משולב לא עזרה במיוחד. היא ידעה שיש עוד מיועד אחד מלבדה בלי השותף מהמחוז שלו. בפעם הראשונה בחייה, היא באה עם הצעה לברית.

"שלום" היא חייכה.

הוא הסתובב בחדות לכיוונה "מה את רוצה?" הקול שלו היה רק עייף, נטול עוינות, היא חשבה בהפתעה. "רק לדבר. עכשיו קייטו וקלוב יחזקו את הברית שלהם, ופיטה וקטניס ימצאו אחד את השניה. אני צריכה ברית. אני מנחשת שאתה יודע להשיג מזון מהטבע, ואני צריכה אוכל. בתמורה, אני יכולה לספר לך כל מה שאני יודעת על שאר המיועדים בזירה. ואני יודעת הרבה."

"בת כמה את בכלל? ארבע-עשרה?" הוא שאל.

"כמעט שש-עשרה." היא ענתה, זועפת כי עוד פעם חשבו שהיא ילדה קטנה ולא יכולה לעשות שום דבר. הוא חייך "אני חושב שנוכל לסדר משהו."

הוא היה הדבר שהיא הצליחה להיאחז בו. הוא היה משהו קבוע, יציב. הוא נתן לה למשוך את עצמה למעלה בעזרתו. הוא הכין אוכל מהדגן שצמח בשדה. היא עקבה אחרי האחרים. כל בוקר היא הגיעה, וכל ערב היא עזבה. פעם הוא ניסה לשדל אותה להישאר, אבל היא העדיפה לבלות את הלילה ביער.

בהתחלה, השתיקות לא העיקו עליהם. היא לא הרבתה במילים, וגם הוא לא היה דברן גדול. אחר כך, זה התחיל להציק. שניהם שמעו כבר יותר מידי דממה בשביל חיים שלמים. בסוף, הוא דיבר. הוא סיפר לה על עבודה תחת שמש יוקדת, על משפחתו, על שירים ששרו במחוז אחת-עשרה. בתורה, היא דיברה על שעות שבילתה בצפייה בשאר מחוז חמש, דוממת כמו רוח רפאים וקלה לתפיסה באותה המידה, על אחיה הצעיר, על סיפורים שכתבה. "בסיפורים שלי הטובים תמיד מתים בסוף. אני מאוד ריאליסטית". זה גרם לו לצחוק. בסוף, הדיבורים התמזגו למשהו אחר.

כשהוא נישק אותה, היא הרגישה כמעט חיה שוב. היא אהבה אותו, את השירים שלו, את ידו שנחה על כתפה, שחור על גבי לבן. פעם אחת בחייה היא הרגישה כמו בת עשרה רגילה שמתמזמזת עם החבר שלה בשדה ריק.

"מה את הכי רוצה עכשיו?" הוא שאל פעם בהיסח דעת. הם שכבו על הגב בין עשבי הבר, שהתכופפו סביבם כמו קן, מקום קטן וחמים, ובהו בשמיים הכחולים. "אני רוצה הביתה" היא אמרה במיידיות "בעצם" היא נראתה מהורהרת לרגע "אני רק רוצה שתחבק אותי," היא לחשה "עד שאפול."

"את לא תיפלי." הוא ידע שהוא מבטיח דבר שהוא לא יכול לקיים.

"אתה לא מבין," היא אמרה, כאב נראה על פניה.

"כבר נפלתי"

היא נשארה ביער בזמן הסערה, והיא הייתה שם כשהיא שמעה את התותח. היריה הייתה דומה לצליל הרעמים, אבל היה בה כמו מין תו שגוי. ליבה עצר לרגע, ואז פעם מהר פי שלושה. שזה לא יהיה הוא, לא הוא, רק לא הוא. היא חיכתה בנשימה עצורה ללילה.

הלב שלה גימגם כשהוא הופיע בשמיים. תמונה, שם, ומספר מחוז. פניו זרחו לרגע במטושטש, ואז נעלמו מהעולם לנצח.

ואז, בפעם הראשונה והאחרונה בחייה, פינץ' בכתה.