אם ארוקן את הנהר שלי, אני אמצא שם עצמות?

ביטרבלו הביטה במראה. אותו שיער כהה, אותן עיניים אפורות. אבל משהו היה שונה. פעם ראשונה היא ראתה שזהו, שהיא כבר לא ילדה. היא ציפתה שהיא תרגיש מאושרת, שהיא תרגיש שהיא יכולה להשפיע, אבל היא רק הרגישה עייפה ועצובה מאוד מאוד, עתיקה כמו ההרים עצמם.

היא חשבה שהיא כבר לא ילדה אחרי שהוכתרה למלכה, בגיל עשר, אבל היא עדיין הייתה ילדה, תמימה שכמותה.

היא הרשתה לעצמה לקוות, להאמין שהיא מסוגלת לתקן את הארץ הפצועה שלה. היא היתה כל כך טיפשה, חושבת שהיא חכמה יותר, טובה יותר. ששום דבר לא יכניע אותה. שהיא תגלה את האמת. אבל האמת היא רעל.

והכי גרוע; היא סמכה על אנשים, בטחה בהם. היא היתה צריכה לדעת שכולם יאכזבו אותה. היא לא היתה צריכה לבטוח בקטסה, היה אסור לה לסמוך על פו. שניהם תמיד באים, ואז עוזבים משאירים אותה קצת יותר חלולה כל פעם.

היא לא היתה צריכה לסמוך על יועציה, שבסופו של דבר, כולם עד האחרון, שיקרו לה כדי להציל את עורם.

ויותר מהכל, היא הצטערה שהיא בטחה בסאף, שעזב ולא חזר, והשאיר אותה מדממת, יותר לבד משהיתה אי פעם. לא, היא לא בטחה בו, היא אהבה אותו. כנראה שלא מספיק.

ביטרבלו חושבת שהיא כנראה בת השמונה-עשרה הכי עצובה בעולם. אמא שלה מתה, כולם שיקרו לה ואביה היה המפלצת הכי מחרידה שאפשר לדמיין. היא קוראת על הזוועות שעשה והיא מצטמררת בגועל ואימה. אחר כך, כל לילה היא מתעוררת בצרחות.

אנשי מונסי אומרים שהיא המלכה הכי חזקה שהיתה להם, אבל ביטרבלו לא מרגישה חזקה. היא מרגישה חלשה וחולה ופצועה אחרי עוד לילה ללא שינה. היא פשוט מפחדת, מפחדת מספיק בשביל לנסות לא להירדם, מפחדת מספיק בשביל לא לסמוך על אף אחד.

מפחדת מרוח רפאים.

"אם ארוקן את הנהר שלי, אני אמצא שם עצמות?" היא שאלה את פו.

עכשיו, היא מצטערת שהיא לא השאירה את השלד בארון, ונשארת עוד קצת ילדה ותמימה וטיפשה וסקרנית ובוטחת.