גורלות

פעם הוא היה מאוהב בה.

בשנה החמישית שלה. הם יצאו במשך כמעט שנה. הם התנשקו בלי הרף, הם היו מאוהבים.

אבל הכל נגמר. בגלל הריב הטיפשי הזה.

ג'יני נאנחה והביטה בחלון, לשמים אפורים ועגומים, שהורידו מדי פעם טיפות.

כמו הלב שלה. שהוא לא בוכה, רק עצוב מאוד, ולפעמים מזיל דמעה.

דין תומאס היה הבחור הכי חמוד שאי פעם יצאתי אתו, היא סיכמה לעצמה בעצב. חמוד מאוד, וגם חתיך. היא אהבה אותו.

בלילות היא הייתה חולמת על חייהם ביחד, בעתיד. מדמיינת את ילדיהם. היא ידעה שזה טיפשי לחשוב על זה. אבל היא הייתה מאוהבת בו קשות. והוא בה.

והכל נגמר.

הזיכרון הנורא הזה העיק על ג'יני.

המריבה הזו הייתה כל כך טיפשית ודבילית!

זה היה כשהם חזרו מדייט בין-ערביים ליד האגם. זה היה דייט רומנטי ממש. כשהם חזרו, היא רצתה להיכנס דרך החור של האישה השמנה, ומעדה. דין ניסה לעזור לה מאחור, ולייצב אותה, אבל היא התעצבנה עליו שהיא יכולה להסתדר בעצמה, והוא התעצבן עליה בחזרה וצעק עליה שהוא רק ניסה לעזור לה, ושאם היא לא צריכה את עזרתו, הוא פשוט ילך ודי. וזהו. הם נפרדו.

חודש אחר כך היא התחילה לצאת עם הארי. היא העמידה פנים שהיא מאושרת אתו ושכיף להם, אבל היא הייתה עצובה מאוד. דין נטש אותה לגמרי והתחיל לצאת עם פדמה פאטיל. והכל נגמר.

היא ידעה שהגורל הועיד לה את הארי.

אבל זה לא מנע ממנה להיאנח בעצב ולתהות אם הגורל יודע מה הוא עושה.

אחרי הכל, אולי היה עדיף אם היא הייתה מתחתנת עם דין תומאס. אולי.