חצויה

רציתי רק להודות לSophisticated המדהימה שביטאה לי באופן מושלם את הפאנפיק...

הפאנפיק על דמדומים,אני לא רוצה על זה כסף,הדמויות לא שלי וובליבלהבלללההה 

תהנו ג'יניויזלי

היער היה שקט; העלים שעוד לא נשרו רפרפו ברוח הקלילה, ואלה שכבר עזבו את העץ יצרו מרבד יפהפה של אדום, חום וצהוב. ציפור שרקה מאי שם.
זהו חודש ספטמבר, ואם הייתי ילדה רגילה הייתי נותנת נשיקה לאמא ואבא ויוצאת אל בית הספר לכיתה י"א; עדיין תמימה, עדיין מאושרת, אולי במכונית, אולי עם חבר.
הייתי מנופפת להם לשלום, מתלהבת מהרוח ששיוותה גוון בהיר יותר לשיערי הכהה, מטלטלת את התיק על כתפי וצועדת בעליזות לכיוון התיכון בפורקס.
זוג עיניים בצבע לילך – עיניי – שוטטו ביער, מקפצות מעץ לעץ ומחפשות סימני תזוזה.
אליס כבר ראתה את בואי והזאבים כבר שמעו את קולי אי-שם בראשם, זה בטוח. שריקה חודרת חלפה לצידי ונבלעה במעמקי היער, ובתוך רגע כבר הביטו בי שמונה עיניים זהובות וקשות כקרח, שמונה ערפדים מנצנצים באור השמש המתוק שחדר מבעד צמרות העצים, על הגבול הישן בין פורקס לשמורה.
הם עמדו שם, הפרדה לזוגות כמעט בלתי-נראית, צבעי שיער משונים, מרתקים, ועור חיוור מדי שהיווה ניגוד מהמם למבטם הכהה.
אין פלא שאמא נשבתה בקסמיהם.
העברתי את מבטי על פני אליס, העומדת על יד ג'ספר, על רוזלי, שניצבה כששתי זרועותיו של אמט סביבה, כמו מגנות עליה, ואת אסמה, יד ביד עם קארלייל.
ואז מצאתי אותם.
"הלו, אדוארד. איזבלה." לחשתי, מישירה מבט בהורי.
הם היו מבועתים, בוהים באימה, כמו כל שאר הניצבים מולי – כולם, מלבד אליס, שההבנה השתקפה מפניה. זה היה מעודד, איכשהו. אדוארד נראה חיוור יותר מתמיד, אם זה אפשרי בכלל, בהתחשב בעובדה שהוא כבר ככה לבן וקשה כמו קרח. כמוני..
איזבלה אגרפה את כפות ידיה, אבל המבט על פניה היה... משלים. יכולתי לנחש שהיא צורחת מבפנים ומנסה למצוא את עצמה מבעד לסערת הרגשות, אבל לא מצאתי רגש אחד שהתבטא יותר מהשאר. פה ושם הבזיקה חיבה, אבל גם כעס ועצב יכלו להיות הרגשות הללו באותה מידה.
"אנחנו נחכה רק עוד רגע, אם לא אכפת לכם." אמרתי בקול מנומס, מצמרר, ושלשלתי את רגלי מטה-מטה מענף הלבונה עליו ישבתי. "אנחנו רק מחכים כאן לאורחים הנוספים שהזמנתי."
ידעתי שהקול שלי נשמע להם מיוחד, שהריח שלי מרתיע אותם ושהלילך בעיניי מהפנט אותם. זה לא היה צבע רגיל, אבל שום דבר בי לא היה רגיל.
יכולתי לראות שאדוארד מתאמץ עכשיו לקרוא את מחשבותי, שההבנה על פניה של אליס מתחלפת לפתע שתדהמה, ואז בזעזוע, שרוזלי נצמדת אל אמט ביתר חוזקה.
"אני לא מצליח לקרוא את מחשבותיה." לחש אדוארד אל איזבלה.
הייתי חייבת להכריח את עצמי לחייך בלעג, אבל החיוך היה נראה יותר מריר מאשר בז. "מה אתה אומר, אדוארד?"
הוא נרתע ואני צחקתי, והצחוק שהשתחרר היה מקפיא, אפילו בעיניי. 
"חשבתי שאתם, הערפדים," ביטאתי את המילה בזלזול מופגן, משתדלת להקפיד על הנימה הדקה שמראה על שנאה עזה, כזו שמגיעה להם, "לא מפחדים משום דבר."
הם שתקו.
שנים חיכיתי לרגע הזה, שנים בהן נדדתי לבדי ברחבי העולם, בלי תמיכה ובלי עזרה.
זה הזמן לשלם.
נהמות רחוקות, זועפות, חדרו לאוזניי, אבל ידעתי שייקח זמן עד שהם יגיעו הנה. הזאבים כמו פרצו בסערה לקרחת היער הקטנה בה עמדנו, ונעמדו בריחוק מסויים מהערפדים.
יכולתי לשמוע אותם מתווכחים בירכתי מוחי. אמבר אמר, היא תפגע בנו.
"אתם יכולים להשתנות." אמרתי בשקט, "אני לא אפגע בכם – בניגוד למה שאתם חושבים."
אמבר עצר באמצע משפט, מופתע, וקווין אמר, היא שומעת אותנו, לעזאזל.
"אני שומעת." אישרתי את דבריו של קווין, "ויהיה נחמד אם כולנו נוכל לשמוע אתכם, אתם לא חושבים?"
אמבר התעלם. אני לא סומך עליה. איך נוכל להיות בטוחים שהיא יצור זר?
איזה עוד יצור יכול לשמוע את מחשבותינו מבלי להשתנות? שאל קווין בלי לחכות לתשובה.
זאב אחד, השחור והגדול מכולם, התרומם על כפות רגליו והשתנה במהירות לאדם. זיהיתי את סאם. "קדימה," הוא נהם לעברם בקול שעדיין לא נשמע אנושי לגמרי, "אנחנו הרבה יותר ממנה."
הם השתנו לאיטם, בחזרה לבני אדם שחומים, מלוכסני-עיניים. העברתי את מבטי על פניהם, נעצרת באיטיות מול הצעיר ביותר. מבטי כמו ליטף את גופו הכמעט-עירום לגמרי, אבל הוא נשאר עומד בשתיקה יציבה.
"הלו, ג'ייקוב." חייכתי חיוך שלא נגע בעיניי, ואז הסטתי את מבטי אל כל השאר. "אני שמחה שכולכם כאן," אמרתי והעפתי מבט בערפדים הקפואים, ואז התקדמתי לאיטי עד שנעמדתי בדיוק בפיסת האדמה הריקה, אמצע הקרחת, נקודת ההפרדה בין שני המחנות. 
שתיקה.
"קדימה, אל תתביישו." אמרתי בקול מפתה, לועג במקצת, והבטתי באיזבלה הסמוקה שלא העיזה להישיר מבט באדוארד או בג'ייקוב, "אני יודעת שיש לכם מיליון שאלות."
קארלייל היה הראשון לשבור את השתיקה. "מה שמך – " הוא אמר ונתקע באמצע המשפט, מנסה למצוא כינוי ליצור התערובת שאני.
"תום," אמרתי ולא טרחתי להשלים את המשפט שלו, "פשוט תום."
ג'ספר חייך, חיוך שהיה מעט נוקשה ובלתי רגיל, וידעתי שהוא מנסה לשנות את מצב הרוח שלי למשהו יותר נעים. אבל זה לא פעל עליי. "שם יפה," אמר קארלייל, מעודד בזכות הנסיון של ג'ספר.
"תודה, סבא." אמרתי והדגשתי את המילה האחרונה, ואז נאנחתי בדרמטיות כשכולם התכווצו. "שיהיה, קארלייל."
ג'ייקוב נהם.
"תירגע." ירקתי לעברו ונעמדתי. "ובכן, בגלל השתיקה המטופשת שסיגלתם לעצמכם לפתע, נראה שאיאלץ לענות על השאלות שלא שאלתם. מי אני? תום. אני בת שבע-עשרה. כבר זמן-מה שאני בת שבע-עשרה."
אדוארד נרתע, וידעתי שהוא מריץ בראשו את הזמן בו בלה שאלה אותו בן כמה הוא. חייכתי לעצמי; משתלם לחקור את ההיסטוריה שלך. "מה אני?" שאלתי את הסובבים כאילו ציפיתי שיתנו לי תשובה, "אני לא בת אנוש. אני לא ערפדה ולא זאבה. אני לא ממש משהו, למען האמת."
"את חייבת להיות משהו." קטעה אותי רוזלי בקרירות.
יופי, רוזלי. תיזמון מושלם.
"הו, כן." אמרתי וחייכתי, "אבל עם הורים מקסימים כמו שלי, קשה להגדיר אותי כמשהו."
"הורים?" אמט הירפה מעט את אחיזתו ברוזלי, ונראה מתעניין.
"אלה שמביאים אותך לעולם," אני מסבירה. "ודואגים לך, ואוהבים אותך – או לפחות אמורים –"
"אני יודע מה זה הורים."
"פחדתי שכבר שכחת."
הוא צוחק. "יש לך חוש הומור נפלא."
רוזלי נועצת בו מרפק, והוא רוטן, "איך זה שכולם מאשימים אותי בחוסר טאקט."
"יש ערפדים שפשוט לא מבינים חוש הומור משובח." הסכמתי, מרגישה איך השיחה עוברת לפסים קלילים ונשארת מאיימת בדיוק כפי שרציתי.
הוא מצחקק. "אני מחבב אותך, ילדונת."
המרפק שרוזלי נועצת בו עכשיו כל כך חד שאני לרגע מוצאת את עצמי תוהה איך החזה שלו לא נקרע.
סאם מכחכח. "את לא אנושית." הוא אומר כשאני מסתובבת אליו, "את ערפדה - "
אדוארד התפרץ לדבריו. "היא אשת זאב." הוא אומר, חד וחלק, "צריך להיות עיוור כדי לא להבחין בזה, כלב – "
"אבל הריח שלה – "
"הוא כמו שלכם." השלים ג'ספר בשקט.
קווין נד בראשו. "הריח שלה מתוק ומחליא, עלוקה, בדיוק כמו שלך."
"אני חושש שלא." אמר קארלייל ברוך.
"אני חושש שכן." אמר פול בלעג; "קשה לפספס סירחון כזה."
"היא לא ערפדה." הודיע אדוארד.
"וגם לא אשת זאב." סאם נהם.
חייכתי. "אני לא זה, ולא זה."
ג'ייקוב הרים את מבטו. "אז מה את, לעזאזל?"
חיכיתי כמה רגעים לפני שאמרתי, "ערפדת זאב."
שריקת הציפור התרחקה מאיתנו, וגם השמש כמו התחילה להסתתר בינות לעננים.
"אימי היקרה, איזבלה." אמרתי ומתחתי את שמה במשך כמה שניות בודדות, "הייתה עם שניים. עם אדוארד – " החוותי בראשי כלפי הבחור הגבוה, הבהיר, "ועם ג'ייקוב." הנער הכהה התקשח.
איזבלה החווירה יותר בזמן שמלמלה בעצבנות, "בלה, שמי בלה."
אבל איש לא שם לב אליה יותר.
מגיע לך, אמא.
"יש לי שני אבות," אמרתי והבטתי בקארלייל, כמו מצפה שיענה על שאלה שלא נשאלה, "אבל אני לא יודעת עד כמה אדוארד הספיק להשפיע על הביצית של אמי לפני שג'ייקוב..."
ועם כמה שניסיתי, לא הצלחתי שלא להסמיק. כי, טוב, ובכן, זה עדיין לא נעים לדבר על הסקס של ההורים שלך.
אמבר חדר לשתיקה המביכה. "ואז?"
"ואז אני נולדתי, ואליס, שעזרה לאיזבלה להסתיר מאדוארד ומשאר המשפחה שהיא בהריון – " (אדוארד נעץ מבט המום באיזבלה המבויישת, וג'ייקוב נהם נהימה לא אנושית בעליל) "- כי הרי, איזבלה לא ידעה בדיוק של מי אני – השאירה אותי בבית היתומים בלוס אנג'לס."
זיכרון של ערפד זאב שונה מזכרונם של שאר היצורים, משום שהוא מסוגל לזכור את כל הדברים שהתרחשו אי פעם מהרגע שנולד. זכרתי הכל, מהצרחות שלי ביום היוולדי, מפניה הצעירות, המודאגות, של בלה, מידיה הקשות של אליס שהניחו אותי על מפתן בית היתומים בו שהיתי חמש וחצי שנים.
כולם בהו באליס, שציירה משהו לא ברור על האדמה עם חרטום נעלה. "חשבתי שאת זאבה. לא ראיתי את העתיד שלך." היא לחשה.
"כמובן," אמרתי ומשכתי בכתפיי, "לא תוכלי לראות אותו אם לא ארצה בכך."
אמט כחכח בגרונו. "ובבית היתומים?.."
"אחרי ששתיתי את דמו של הילד השלישי שם, הבנתי שהגיע זמני לעזוב." אמרתי בפשטות.
הרוח התחילה לשרוק והשמש נעלמה לגמרי מאחורי סבך עננים כהים שסימנו על סערה קרבה.
"אז את שותה דם אדם?" שאלה רוזלי בסלידה.
נדתי בראשי. "אני חיה על תפוחי עץ. טעם הדם מחליא כשאני משתנה לזאבה."
"למה תפוחים?" שאל קווין, מסוקרן.
"כי המיץ שלהם דומה לטעם של דם אבל לא משאיר טעם לוואי."
"טוב, נחמד לשמוע על התפריט התזונתי שלך," אמר פול בנימה שהביעה את ההיפך הגמור, "אבל אם זימנת אותנו לכאן בשביל זה – "
"מתי גילית שאת זאבה?" שאל סאם בחדות.
לא הסתרתי חיוך קלוש. "כשהתעצבנתי על השוטר שניסה לגרור אותי בחזרה לבית היתומים."
"ומה עשית?"
"נדדתי בעולם, חקרתי קצת על ההסטוריה שלי, עקבתי אחריכם."
"התכוונתי לשוטר."
"אוה, הוא." אמרתי והחיוך התחלף למשהו כואב, מריר, "בערך מה שאתה עשית לאמילי שלך."
הוא התכווץ.
אסמה התעלמה מהמרירות בקולי. "איך הגעת לפורקס?"
"זכרתי את פורקס כתינוקת, ולא התקשיתי למצוא את המקום. כשהגעתי, החלטתי לזמן את שני המחנות."
הרוח גברה והעיפה מערבולת של עלים סביבנו, אבל זה לא ניתק את קשר העין ביני לבין הקבוצות.
תהיי רגועה, ילדה. לחשתי לעצמי, לאט-לאט.
העלים הנמיכו מעופם וצווחת הרוח נחלשה.
"מה את רוצה?" ג'ייקוב השמיע את קולו לראשונה מאז תחילת הסיפור שלי.
"מה אני רוצה?" שאלתי, מופתעת, "מה זאת אומרת?"
"מה את רוצה מאיתנו?"
"זה לא ברור?"
איזבלה הרימה את ראשה. "לא, ממש לא."
שאפתי אוויר. "אני רוצה בית."
כל הנוכחים, ערפדים ואני זאב כאחד, נרתעו אחורה.
"זו בעיה?" שאלתי, קצת פגועה, "אתם ההורים שלי. אתם אמורים לספק לי בית, לא?"
"מה פתאום?" אמר ג'ייקוב בנימה לא ברורה, משהו שלא הצלחתי להבין אם הוא אומר כן או לא; "מה פתאום?!" הוא אמר שוב והפעם קולו נמלא תיעוב.
ליאה הביטה בו בזעזוע. "ג'ייק – זו הבת שלך, הולי שיט!"
"את חושבת שאכפת לי?" הוא אמר באדישות מהולה בזעף, "היא גם הבת שלו. שהוא ייקח אותה."
"לא." אמר אדוארד בגועל, "יש בה גם חלק ממך."
"אני לא צריך אותה."
"גם אני לא."
"שאשתך תתמודד איתה," אמר ג'ייקוב בתיעוב כה גלוי, כאילו הוא לא מסוגל אפילו להגות את שמה של אימי, "היא אחראית."
"חייתי טוב יותר גם בלעדיה, ג'ייק, ואני חושבת שאני מעדיפה להמשיך ככה." אמרה איזבלה בחריפות.
"רק החברים שלי קוראים לי ג'ייק."
"אני חברה שלך." היא אמרה, פגועה.
"אל תחשיבי את עצמך כאחת כזו, מוצצת דם מטונפת."
"פעם חיבבת אותי." בעיניה נקוו דמעות.
"לפני שהפכת ליצור מעוות."
"מספיק." אמר קארלייל בשקט.
"אל תתערב, עלוקה."
"קח אותה ותעזבו אותנו, ג'ייקוב." היא הדגישה בכוונה את שמו המלא.
"אני לא לוקח אותה. היא יותר שלכם משלי – "
"אדוארד, בלה, תירגעו." אמר ג'ספר והרגשתי איך אווירה נינוחה משתלטת סביבנו שוב, אבל הכרחתי את עצמי להתנגד לה, "אל – "
הם לא הקשיבו.
"חייבים למצוא פיתרון." אמרה אסמה בחומרה, "הילדה לא תישאר לבד – "
"בשום אופן לא אצלי." אמר ג'ייקוב.
"וגם לא אצלנו."
"אתם לא יכולים להשאיר אותה בלי קורת גג," אמר פול ורחמנות בצבצה מקולו העבה.
"היא הסתדרה יפה מאוד עד עכשיו, לא?"
השתררה שתיקה, ואז אליס אמרה, "הבת שלכם בוכה."
הם הביטו בי בעיניים גדולות, וכבר לא היה אכפת לי עד כמה אני נראית קטנה, או טיפשה, או חסרת אחריות או לא בוגרת. פשוט בכיתי, פורקת את כל החודשים האחרונים, השנים האחרונות, תקופה של בדידות וחיפושים בלתי נגמרים אחרי הורים שחשבתי שישמחו לקבל אותי בחזרה לחיקם.
"היא לא הבת שלי." אמרו אדוארד וג'ייקוב באותו שבריר שנייה, וכאן כבר נשברתי. 
"די!" צעקתי-יבבתי, "די! לא ככה רציתי שזה יהיה – אתם מוכנים – לעזאזל, אתם מוכנים להפסיק להתווכח מול הפרצוף שלי?!"
הרוח יללה, וטיפות גשם קפואות התערבבו בדמעותיי. "זו פאקינג אשמתכם, בסדר? אשמתך, אדוארד, ואשמתך, ג'ייקוב, ולעזאזל איתך, בלה! אתם חושבים שאני נהנית להיות מפלצת?!" הרוח חנקה את הגרון שלי, והייתי צריכה להכריח את עצמי להמשיך לדבר. "זה הכל אשמתכם, אשמת שלושתכם – למה לא חשבתם, לעזאזל?! אתם אלה שיצרתם אותי – אתם אלה שהיו אמורים לאהוב אותי – לגדל אותי – " הקול שלי נשבר.
בלה התנשפה.
"הפכתם אותי לחצויה." אמרתי ברעד, "חצויה בין שני עולמות מנוגדים, סתירה של עצמי, יצור חסר שם וחסר בית. אני לא מתאימה לשום מין אפשרי, סתם עוד משהו מעוות שרוצה לחיות את החיים שלו באושר שהייתם אמורים לספק לי."
לא ידעתי אם הקול שלי בכלל מגיע אליהם מבעד לגשם השוטף שגרם לי לרעוד, ואני כבר לא בטוחה שמקור. "אני כבר לא מבקשת הורים, או משפחה; רק מקום שקט שבו אוכל להיות מי שאני, אבל גם את זה אתם לא מוכנים לספק לי, גם על זה אתם לא מוכנים לקחת אחריות. אז אתם יודעים מה? בסדר." שאפתי אוויר עמוק. "בסדר. אני הולכת ולא אחזור יותר לבקש. אבל כשהצרות שלכם יבואו עליכם בזה אחר זה, כשתיפלו ללא מעצורים ותצרחו לעזרתי, כי אני אהיה היחידה שמסוגלת להציל את שני הצדדים, אני אהיה שם רק כדי לצחוק עליכם נופלים, נשברים."
היתה דממה בזמן שרכנתי על ארבע והפכתי לזאבה עם פרווה כהה-אדמדמה, ועיניי הלילך שלי כהו למראת שמונת הערפדים וקבוצת אנשי-הזאב, כולם קרובי משפחתי וחלק ממני, ואיש מהם לא רוצה בי.
אז פניתי לדרכי, חדורת נקמה.