סכינים במורד הזרם

סכינים במורד הזרם

מי הנחל שוצפים כשהם חולפים ליד רגליה. הם משקפים את השמים מעליה, ודרך ההשתקפות אפשר לראות את הסלעים הבהירים שבתחתיתו. בעבר, לפני זמן רב, בוודאי היה שם חול – גרגירים גבישיים וזהובים כמו אלו שנפרשו למולה עד האופק. אבל הזמן, יד ביד עם חלוף העונות, האקלים המשתנה והתרבות האנושית הדוחקת את רגלי הטבע, הזרים מים צלולים את האפיק, ואלו סחפו את החול הרחק. הם חשפו תחתיו את האבנים החזקות, היציבות, שלא הניחו לעולם המשתנה להזיז אותן מרבצן. אז החלו המים לשחוק את האבנים. לאט-לאט, גרגר אחר גרגר. עם חלוף השנים, מאתיים חורפים מעכשיו, בוודאי לא ייוותר מהן עוד דבר. המחשבה לא נדמית להטריד אותה – טבע הדברים הוא להישחק ולחלוף. רסס צלול ניתז על שיערה ועל פניה, והנחל משליך קצף לרגליה של ניסה אל-גול כמנחה טקסית. תשורה לבת הנודדת השבה הביתה.

ממלכה שוממת וקודרת ממתינה לנסיכה הגולה. איש אינו מסתייף בחרבות על מדרונות החול, ושום זקיף לא נשען על סלעי הנקיק, קשתו דרוכה. במבצר הסמוי בתוכו, המסדרונות ריקים. סמלי האבירים שעל הקירות מעלים אבק. אפילו בתאי הכלא, ששמרו את סודותיהם לעצמם ובלעו יותר נשמות מששילחו, לא סקר אף זוג עיניים את החשכה. במרחק אלפי מילין במדבר המאובק, אין אדם מלבד האישה הניצבת מעל המים.
אבל הרוח לוחשת באוזני המתנקשת שמות של אנשים שהיו שם ולא ישובו עוד לעולם. וניסה, שתמיד הייתה יצור של מאה אחרת, יכולה להשקיף מעבר לזמן – לשמוע את צלצול החרבות וקריאת הקרן, ולראות את הדם מציף את החולות.

בימים אחרים, בהם משל אביה בכל הארץ הנראית לעין, נהגו המתנקשים לשלח בנהר הזה את אלו שעבר זמנם – כלי נשק פגומים, שלא יינשאו שוב בקרב למען מטרה דגולה, ואנשים שלא יניפו עוד חרב בשמו של ראס-אל-גול.

כשעוד הייתה בחיים, נהג ראש השד לצוות על אמינה ראטקו לעשות זאת. אמה של ניסה – שיערה הכהה גולש סביב פניה ועיניה בוערות, עייפות – אספה את כלי הנשק החלודים, הקהים, שילבה את ידה בידה של בתה ולקחה אותה איתה אל הגדה. ניסה בת השמונה – גאוותו של ראס-אל-גול, שהתאמנה בלהט רב כזה שפעם בער בעיני אמה ויכלה להביס גברים בוגרים – נהגה לעקוב אחר מבטה של אמה, ולתהות מה פירוש הכמיהה בעיניה כשהסתכלה בפניה, במים המתרחקים. בילדותה שלה, כך סיפרה האישה שהייתה נסיכת שבטה, נהגה להכין סירות נייר קטנות ולהשיט אותן במורד נהרות. לעיתים מצטרפת אליהן טליה (אחותה הבכורה של ניסה מבוגרת מאמה, גבה זקוף ומבטה קשה כברזל. היא מאמנת אותה ושומרת עליה מאז למדה ללכת, ואין בה פחד. כשהיא יוצאת למשימות, היא מביאה לניסה ולאמה – ניצוץ חמלה בעיניה כשהיא מביטה בפילגש אביה – מתנות מן העולם שבחוץ). הן בונות יחדיו סירות קטנות מהסכינים, משיטות אותם במרד הזרם וצופות במסלולם המפותל יחדיו. לעיתים הייתה ניסה נסחפת, רצה בעקבות הלהבים העוזבים את ננדה פרבט לעולמים – אך אצבעותיה של טליה היו מתהדקות תמיד סביב פרק ידה, בתזכורת נצחית: מקומה כאן.

לא עוד. דממת המדבר רמה כל-כך, שאוזניה פועמות בכאב רפאים.

זכרון הטבעת הנמסה עדיין טרי במוחה – כיצד התעוותה והתרככה ונמסה המתכת שאליה נשאה עיניים ייראות וכמהות כל חייה. ואולי היה זה זלזול וחילול הקודש, אבל ניסה הרגישה רק ניצחון. כי הליגה הייתה קיימת אלף שנים, כי הטבעת הזו הוכתמה בדם רב כל כך שהיה יכול לצבוע את הנחל אדום – והיא הרסה את זה ופירקה את הארגון והפכה את הטבעת העתיקה לגוש מתכת. כי היא יכלה. כי היה לה את הכוח. כי היא הייתה חופשייה.

עם זאת, היא לא העזה לספר על כך לטליה. האישה כסופת השיער, שהייתה פעם הלוחמת עזת הנפש ביותר של ליגת המתנקשים, התגוררה בבית מבודד בהרים (נדמה היה לניסה שהבדידות דובקת בך, כמו סוכר על העור. שאם נולדת בה וגדלת בה והתעצבת בדמותה, לעולם לא תוכלי לחיות בנוח במקום שבו הרוח לא תלחש לך סודות). ניסה חדלה לירוא מאביה, והיא זוקפת את סנטרה בגאווה בלתי ניתנת לערעור כאשר היא משוחחת עם הרוצחים שפעם היו מוריה, כמו מעולם לא צייתה להוראותיהם – אבל הפנים הדומות לשלה משקפות את אותה גאווה בדיוק, ומשהו במבט הקשה כפלדה של אחותה גורם לניסה לחוש שהאישה הזו שווה לה.
בפעם האחרונה שדיברה ניסה עם אחותה, היה זה לאחר מותו של אביהן. טליה לא התאבלה, לא הטיחה האשמות לא – לעולם לא – בכתה, כשניסה סיפרה לה, בגב זקוף ובעיניים בוערות, שאוליבר קווין הרג את ראס (עולה בדעתה שהיא אהבה והעריצה ופחדה, וצייתה ויראה ושנאה את האיש הזה במשך כל חייה, ועדיין היא אינה יודעת מה היה שמו לפני הטבעת ההיא.).  בפעם הראשונה בחייה, מצאה את עצמה ניסה תוהה האם גם טליה רחשה לאביהן טינה – על שהרג את אמה, על שנהג בה כפי שנהג, על ששילח אותה מננדה פרבט כשזקנה מכדי להלחם, ולא היה לה עוד מקום במבצר המתנקשים (לא בחוסר כל, כמובן – ליגת המתנקשים דאגה לאנשיה, וראס-אל-גול דאג לדברים שהשתייכו לו, בנותיו בכללם. עם זאת, היה לזה טעם של נטישה. אזכור לכך שלא משנה מי פעם היית, לא היה לך מקום אם לא היה בך שימוש למען המטרה.) היא תוהה לגבי בני משפחתו של אביה בימים שלפני שנהיה לשד. ילדיו של בן תמותה ששמו נשכח. האם היו הם מאושרים, לפני שהפנה להם גב למען הליגה?

היא בספק.

היא מנסה לאתר את מקורה של הטינה הזו, לעקוב אחריה ולגלות מתי התחילה. כמו חוט של צמר, לגלגל ולגלגל עד שתגיעי לקצה ואולי אז תוכלי לסדר דברים כך שיהיו ברורים שוב. לא בילדותה, היא יודעת. ניסה שהשיטה סכינים במורד הנהר עם אמה ואחותה חשבה שאביה הוא אל – כל מה שמשנה, כל מה שחשוב, כל מה שהיא רצתה לדמות לו. גם לא באמה – אמינה ראטקו נדמתה לדעוך במשך שנים ארוכות במצודה שבנקיק, כצמח שנמנע ממנו אור השמש. כשגססה, ישבה ניסה בחדריה, עיניה הכהות נעוצות בפני האישה בריכוז, והאזינה לסיפוריה של זו שהייתה פעם הלוחמת הגדול של שבטה – אשה שמפלצות נמלטו מפניה ושדים רצו אותה. אבל כשבא ראס-אל-גול לדרוש מבתו המתבגרת לשוב לאימוניה או לצאת למשימה בשמו, חגרה ניסה את חרבותיה, זקרה את סנטרה ויצאה מהחדר בעקבות שליחיו.

לא. בסופו של דבר, נדמה לה שזה התחיל בשרה.

היא לעולם לא תדע מדוע שלח אותה אביה אל החוף המרוחק באותו יום – הוא אמר שלפני זמן רב, אמרה לו אישה מעבר לזמן כי זה דבר שצריך להיעשות, ולא יסף. היא זוכרת את מראה של האישה – כמעט נערה – על החוף. שיערה הבהיר כמו משקף את גוון הזריחה, דם מתערבב במים שעל סחבות בגדיה ועיניה הבהירות ננעצות בפניה של ניסה (ממרחק הזמן, נדה הרגע נצחי ואמיתי רק-למחצה, כאילו חלמה אותו ובכך הפכה אותו למציאות). וניסה הותירה רבים למות בשנותיה, והרגה רבים נוספים, אבל באותו יום על החוף השומם, נדמה שאין לה אפשרות אחרת מלבד לקחת את האישה הזו אליה, ולהבטיח שתעזור.

היא זוכרת כיצד, שבועות לאחר מכן, הציגה את האישה המאוששת לאביה, באולם הגדול של ננדה פרבט. עיניו של השד היו קודרות ובוחנות, וניסה הייתה עיוורת מכדי לראות בהן את החשד והקנאה שלו באשה שלקחה ממנה דבר שעוד לא הבחינה שחסר. והאשה שלימים תהיה הקנרית השיבה מבט למבטו. היא צחקה, קול צלול וטהור שלא היה מוכר ליורשת השד, ומשהו בניסה השתנה לעד.

ושרה הייתה כמו ציפור פצועה למצוא על החוף – יפהפיה ופראית ושבורה. ואת יכולה לקחת אותה אליך, לרפא אותה ולהזין אותה ולאהוב אותה – אבל לעולם לא תוכלי לשמור אותה אצלך. וניסה, שצמחה בעולם שלשרה לא הייתה דריסת רגל בו, יודעת כיצד לאהוב יותר מהחיים עצמם. ראס-אל-גול אהב את אמינה ראטקו שאש בעיניה, והוא לקח אותה אליו והטמין אותה באפלה שבמבצרו עד יום מותה. ניסה חכמה מכך, מוארת מכך – נקייה מאנוכיות. היא מבינה יותר ואוהבת יותר משיכל אביה לחוש או לשער, והיא מנשקת את שרה, נפרדת ממנה לשלום ומשלחת את הקנרית שלה אל השמים הפתוחים.

כעת, יושבת ליד הנחל במדבר השומם, נושמת את הבדידות, עולה בדעתה כי מרגע שיכולת לאהוב בשם עצמך ולאבד לבדך, לא היית עוד שייכת לאף אדם – לא היית עוד חץ לשלח באויבי הליגה ולהב המונף למען מטרה אחת ויחידה. ראס-אל-גול האמין כי אנשיו ומשרתיו, נשותיו ובנותיו, השתייכו לו שיילחם באמצעותם, ואולי לכן לא יכול היה לשאת את נוכחותה של שרה לצידה. אבל ניסה יודעת כי איש לעולם לא משתייך לך באמת. כי אמה הייתה של השד, ולא היו לה כנפיים לפרוש, אבל ניסה ראתה את מבחנת הזכוכית הריקה תחת כריתה ביום שבו חלתה וידעה בעצמותיה כי היו דברים שאפילו השד לא יכול היה לקחת ממך.

ניצחונה של אהובתו של השד מר ועקר, אבל ניסה אינה דוחה את הזיכרון. סלעי הנחל לא הספיקו להישחק, אבל ניסה מרגישה כאילו זרם השנים שינה אותה לבלי היכר, והיא נאחזת בתמונה האחרונה ההיא, ביום ההוא, לפני שיחמוק מבין אצבעותיה כמו מים.

כל כוכבי השמים נצנצו בעיניה של אמינה ראטקו כשחלפה על פני העיקול ככלי שאין בו צורך, ודמעות אינן זולגות על לחייה של ניסה. בינה ובין עצמה, ידעה שכעת, מושלכת אל המים ככלי אין חפץ, מצאה אמה את החופש שייחלה לו. לרגע אחד – מטורף, מוזר, לא ייאמן – רצתה לרוץ בעקבות הגופה לאורך הגדה, לעזוב בדרך שאין ממנה חזרה. אצבעותיה של אחותה הזקנה ננעצות בכתפה, והיא זוכרת. היא אינה פגומה או שבורה או חסרת תועלת – היא וורית'-אל-גול, יורשת השד, כלי הנשק החד והמסוכן ביותר בידו של ראס-אל-גול. היא מסבה את גבה אל הנחל – מימיו נוצצים כאילו לא חלפה בו גופה רק לפני רגע, וניסה אינה יודעת מדוע זה מטריד אותה. בחמש עשרה שנותיה הספיקה להרוג יותר מפעם אחת, וללמוד עד כמה חסר ערך ונטול משמעות היה המוות לעולם הזה. היא פוסעת לצד אביה אל תוך הנקיק ובחזרה אל המצודה האפלולית, שבולעת אותם אל קרביה כמו היו פרפרים – קלי משקל ונטולי משמעות (וכעת היא יודעת שלא כך הדבר – כי היא רוקנה את ננדה פרבט מכל אנשיה, וגזלה את נשמתה. כי היא השליכה את הטבעת לאש ופירקה את הליגה שפעלה אלף שנים. כי היא יכלה. כי הייתה לה משמעות).

לזיכרון טעם של אפר בפיה – אולי מעולם לא היה עליה לחזור לכאן. אולי היה עליה להשאר בסטאר סיטי עם לורל, להתאמן ולשתות מילקשייק ולצחוק ולהיות מישהי אחרת. אבל ניסה לא יכלה לצפות מבנות לאנס להפוך אותה טובה יותר לנצח. ננדה פרבט הייתה ביתה וכלאה ומבצרה ונשמתה במשך זמן רב כל כך, ועל האישה שלעולם לא תהיה ראש השד היה לשוב אליה, ולהתמודד מולה. להתמודד מול עצמה.

בימים אחרים, טיפסה ילדת כהת שיער על הסלעים והשיטה סכינים במורד הזרם כשזרועות אמא ואחותה עוצרות אותה מלהסחף. וורית'-אל-גול צפתה במים הללו בחברת נערה ששיערה זהוב כאור השחר, כשעיניו של השד צופות בהן. היא ידעה שהיא יקרת ערך מכדי להיסחף, ובעולמה הצר והאפל, גורלה מותווה כנתיב הנחל, היא הייתה מאושרת.

אבל ראש השד נקבר באדמה, שרה לאנס אבדה ברוח, וניסה כבר לא תהיה ראס-אל-גול. אמינה ראטקו נסחפה במורד הנהר הזה כשעיניה משקפות את הכוכבים, וניסה מגלה שהיא רוצה לעשות זאת כשעיניה עודן רואות וליבה עודו פועם. יד זרה לא תניף עוד את ניסה אל-גול, ודם לא ינצוץ עוד על להבה ממלחמות לא לה. מגפיה – מגפי עור כהים שרכשה עם לורל באחת מחנויות האופנה בסטארלינג סיטי – חורקים על הקרקע החולית כשהיא מתרוממת מן הסלע ומתחילה ללכת. קול שצף המים הצלולים ממלא את אוזניה כשהיא שואפת לריאותיה את אוויר המדבר הצונן – ועוברת את העיקול.

ננדה פרבט נעלמת מאחוריה. היא לא מביטה לאחור.