מוות

תודה למיקה שביטאה את הפיק ^^

---

פרסי ישב ובהה בנרות הכחולים שטפטפו על העוגה, הכחולה גם היא, באדיבות רייצ'ל שלמדה סוף סוף לבשל. הוא כבר הגיע לגיל שבעים, גיל נאה ומכובד יחסית לחצוי. הכל בזכות המחנה הרומי, שממנו לקחו את רעיון העיר הפנימית.
פרסי הושיט אצבע וטעם את הציפוי הכחול של העוגה. כבר כמעט שלושים שנה שלא עשה דבר כזה. הו, כמה הוא התגעגע לשנות צעירותו. הוא היה חייב להודות שרייצ'ל בהחלט השתפרה ביכולות הבישול שלה. הוא צריך להגיד לה את זה בהזדמנות, אבל הוא חשש שאין כזו.
פרסי היה יכול לשמוע את המוות קורא לו, מחפש אותו בין כל האנשים החיים. הוא היה יכול לשמוע אותו מושך לאיטו את הנשמה האבודה שלו אל השאול. פרסי תמיד התנגד, הוא רצה להישאר בין החיים. תמיד חשב שלא הגיע זמנו עדיין, שהוא עוד חי ואינו נמצא ברשימתו של המוות. אך אם הוא יתנגד גם עכשיו הוא ידע שיעשה את הטעות הגדולה ביותר בכל חייו. הוא ידע שהגיע זמנו, כמו כל אדם אחר. הגיע הזמן להתאחד עם אהובתו שהלכה מזמן. הוא ידע שזה הזמן ללכת בלי להביט לאחור, בלי חרטה. כן, הוא ידע.
פרסי צחקק לעצמו כשחשב אילו סיפורים מצחיקים יומצאו עליו במחנה. 'הזקן שאכל עוגה כחולה ומת', 'הענתיקה בן השבעים שלא נשאר עם החיים', אלו היו רק חלק מרעיונותיו.
אך הוא ידע גם שבפנים, בתוך נשמותיהם, ישרור עצב נורא, אך הוא ישכח עם הזמן. זה זמנו וכך תמיד היה.
החוט שלו נגזר בזה הרגע. הוא נתן לנשמתו לשקוט לבסוף, הלך עם המוות אל השאול בשמחה.
והרחק משם, בעולם החיים, התמוטט ראשו של אדם זקן אחד על יד עוגה כחולה טעימה.