רסיסים

מאיה הביטה במראת היד. היא כמעט לא זיהתה את מי שהיא רואה. את מה שהיא רואה. שיער בצבע קרמל, שגדל פרא. אישונים מוקפי זהב של מזדאבים. צלקת מחוספסת על העור הכהה שלה.

מיצי קיבה עלו בגרונה, ובהחלטה של רגע, היא שמטה את המראה. זאת הייתה המראה האחרונה. למי אכפת. לא יהיו יותר מראות. הזכוכית התנפצה כשהמראה פגעה ברצפה, ורסיסים התעופפו בכל החדר.

מאיה יצאה בלי להביט לאחור, טורקת את הדלת מאחוריה.

היא כבר ברחה בעבר; היא יכולה לעשות את זה שוב. אף אחד לא יצליח לעצור אותה. אולי לוק יבקש ממנה להישאר, אולי סיימון וג'ורדן יצטערו, אבל לא אכפת לה. היא תוכל לעלות על רכבת, ולברוח למקום שבו אין מראות ורסיסים.

היא פוקדת על עצמה להתאפס. המלחמה עדיין לא נגמרה, והם צריכים אותה. אפילו כשהיא לא אומרת את המילים בקול, הן מצלצלות לה מזויף. אף אחד מהם לא באמת זקוק לה, ורובם גם לא יצטערו אם היא תלך. היא יכלה לדמיין את קליירי מושכת כתפיים באדישות או את ג'ייס מרים גבות, כאילו הוא אומר אבל מה זה קשור אלינו? טוב, מאיה כבר יודעת שאסור לבטוח בבחורים יפים.

אולי, יום אחד, היא באמת תוכל להביא תועלת. היום הזה נראה לה רחוק, אולי בגדר הבילתי אפשרי. קודם היא צריכה לאסוף את הרסיסים, כי היא, בדיוק כמו המראה, התרסקה ברגע שהיא פגעה ברצפה. ובדיוק כמו המראה, אין טעם לזחול על הברכיים ולאסוף את השברים, שבכל מקרה אי אפשר לאסוף עד הרסיס האחרון.

והרסיסים האלו תמיד גורמים לה לדמם.

ובגלל שאין לה טעם לאסוף את עצמה, היא צריכה לבנות את עצמה מחדש. מאיה אחרת, חיילת קשוחה, בעלת לב של אבן. כי הלב שלה, אוי הלב שלה, היה עדיין לב של ילדה קטנה, רך ופגיע, נפצע מהרסיסים, וכל כך כמה לאהבה. אהבה שהם לא ראויים לה, כי הם ניפצו אותה, ולא טרחו לחשוב על השברים.

היא חושבת שג'ורדן ריסק אותה הכי חזק. כי פעם, היא אהבה אותו, והוא ניפץ אותה לרסיסים. והשברים האלו עדיין חדים, כי היא עדיין אוהבת אותו. אבל לא אכפת לה, כי היא צדקה, כי מאיה חדשה קמה מתוך הרסיסים של הקודמת, והמאיה הזו הולכת

לנפץ

אותו

ולהינות

מכל

שנייה