הארץ שמעבר לארון

אוסף של פאנפיקים קצרצרים בפאנדום נרניה, כל אחד מהם בהשראת מילה אחרת.

ארבע

באולם הכס שבקיר פרבל עומדים ארבעה כיסאות מלכות מגולפים באבן, הזמנה לארבעה מלכים זה לצד זה. הם מזכירים לג'אדיס את היכל הזיכרון בארמונה הישן, היכן שכל אבותיה ישבו זה לצד זה והביטו בה, כמספרים סיפור שמילים לא יכלו לתאר. הכיסאות הללו היו ריקים כמו העולם הזה שלא היו לו סיפורים לספר, וג'אדיס רצתה לנפץ אותם בשרביטה. תקוותם של אנשי נרניה הייתה נואשת וזוהרת ומלאת חיים, אבל כיסאות המלוכה היו מאובנים ונטושים. בארמון שבצ'רן היו עשרות כיסאות הממתינים למלכים שכבר לא יבואו. פה היו ארבעה בלבד. המלכה הלבנה נועלת את דלת הטירה ונשבעת שאיש לא ישב בהם, ומתעלמת מקולו של הים המכה באבנים, כמזכיר לבת לילית שהכל בר חלוף.

מאחוריה, הכסאות נותרים לעמוד דוממים בחדר הכס, ממתינים לארבעה מלכים ומלכות שעוד יבואו

עולם

שלוש בריכות משמאל לעולם שממנו באו, ראה דיגורי בריכת עולם שפרחי חבצלת צפו במימיה. הוא תהה לאיזה מין עולם היא מובילה – האם אי שם, לאורך היער הירוק, ישנו עולם נוסף ובו דיגורי ופולי, ודוד אנדרו ואם חולה? האם אי שם ישנו מקום שבו הסיפורים נכונים, שהשירים אמת? הוא רצה לפנות לשם, אבל פולי הלכה ימינה ולא הייתה לו ברירה. הם היו בצ'רן, מתה ואפלה, ובנרניה, בוהקת וזוהרת. הוא רצה, רצה כל כך לראות עולמות נוספים. הם נמצאים בעולם שבו נולדו כעת, והוא יודע שזה מה כל מה שפולי צריכה. עולם אחד, בריכה אחת, המקום שממנו אתה בא. הוא לא בטוח – הוא רוצה לראות יותר, לחוות יותר, להגיע רחוק יותר, אבל זה כבר לא משנה. בחדר לידו קוראת פולי ספר, ואמא אופה פשטידה ומהמהמת במטבח וקולות העיר עולים אל חלונו. דיגורי קבר את הטבעות תחת העץ והבטיח לפולי הבטחה, ולעולם שבבריכה השלישית משמאל הוא לא יצלול כבר לעולם.

פרשיות

פיטר אומר שהביקור בנרניה היה מלא בפרשיות מרתקות

אדמונד אומר ש"פרשיות" זו מילה שחצנית, ופיטר סתם רוצה להישמע חכם. אם הוא ימשיך ככה, הוא יהיה דומה מדי למבוגר ולא יוכל לחזור.

סוזן אומרת לאדמונד להפסיק להיות אידיוט ולהתנהג יפה

לוסי לא מקשיבה להם. היא עוקבת במבטה אחרי הענן הגדול שנע לאיטו בשמים – זה שנראה קצת כמו אריה – וחושבת שאין ספק ש"פרשיות" נוספות עוד צפויות להם.

שטויות

"נמאס לי מאנגליה." לוחשת לוסי. "הלוואי שיכולנו לחזור לנרניה."

"אויש, אילו שטויות את מקשקשת." נושפת סוזן. "כאן הבית שלנו וכאן אנחנו צריכות להיות. אנחנו כבר גדולות מדי לעניינים טיפשיים שכאלה."

שטויות. לוסי מגלגלת את המילה במחשבתה. זה מה שאמרו לה אז, בפעם הראשונה. כשנכנסה אל הארון ומצאה את נרניה. תפסיקי לדבר שטויות, לוסי. זה גם שאמרו שנה אחר כך, כשראתה את אסלן מהעבר האחר של הנהר, וידעה שלא ללכת. רק שטויות. אולי רק לוסי, יותר מאחיה, הייתה שייכת בנשמתה לנרניה. זה היה המקום שלה, ביתה. היא נזכרת בדריאדות שצחקו בין ענפיהן, בפאונים שהסתחררו סביב ומשכו בשובבות בשערה. היא נזכרת במלכה לוסי האמיצה – נערה זהובת שיער עליזה ויפה וחזקה שלחמה בקרבות ורקדה בנשפים. היא נזכרת במלך פיטר החכם ובמלך אדמונד הישר ובמלכה סוזן היפה, וחושבת שהם הפכו כבר לסיפור אגדה ישן, התפגגו מתוך אחיה השקועים בעבודות ובשיעורי בית. רק היא, כך נדמה, אינה יכולה עדיין להרפות ולשכוח. רחובותיה של לונדון קרים ואפלים לעומת שדותיה של נרניה, וללוסי נדמה שהיא נחנקת מהאבק והולכת לאיבוד הרחק מהשמש, הרחק מהמקום שבו נועדה להיות. היא נושמת עמוק וממשיכה הלאה בלי להזכיר את זה שוב. לאף אחד אין זמן לשטויות.

אחות

"תראי, לוסי!" סוזן קוראת לאחותה בכניסתה הביתה. הילדה מסתובבת אליה, והיא מנפנפת בפניה את הקופסה היקרה והחדשנית. "אמא קנתה לי אודם חדש. רוצה לבוא לחדר שלי וננסה אותו עליך?"

לוסי מביטה בסוזן כאילו הציעה לה לצאת לחפש צפרדעים – אם כי את זה, אולי, היא דווקא תשמח לעשות. כעבור רגע היא מסתובבת שוב, חוזרת לנעוץ מבטים בתמונה המעוטרת של הספינה שקיבלה במתנה מיוסטס. סוזן זוכרת עדיין כיצד חזרה לוסי הביתה בדמעות וסיפרה כי אסלן אמר שלא תחזור יותר לנרניה, ולסוזן לא הייתה דרך לנחם. בחודשים שחלפו מאז, מוסיפה לוסי לייחל בכל רגע לשוב אל הארץ המכושפת, שמעבר לזמן נדמית לסוזן ילדותית ומבלבלת. היא כל כך רוצה להראות ללוסי את כל הדברים המדהימים שיש בעולם הזה – דברים מרתקים יותר מכל אריה זהוב, בגדים יפים יותר מכל דבר שלבשה המלכה סוזן הקטנה אי פעם. זה לא משנה – לוסי לא רוצה לשמוע. הן אחיות, אבל לפעמים נדמה לסוזן שהיא לא מבינה אותה בכלל. כאילו כל אחת מהן שייכת לעולם אחר.

שכנים

ארץ המלאכים ונרניה הן ממלכות שכנות, כך אומרים. אותו הדם זורם בעורקי מלכיהם מאז תחילת הבריאה, והשלום שורר ביניהם מאז ומעולם. ארויס שאלה פעם את שסטה – את קור – מדוע זה ככה, וממתי. קור לא ידע, וגם לא המלך אדמונד מממלכת השכנים, שביקר בחגיגה. הוא הבטיח לארויס שאם יפגוש פעם את אסלן שוב, (עניין לא בטוח בפני עצמו, מפני שאין הוא אריה מאולף), ישאל את היצור העתיק למקורה של הברית הנאמנה. עם זאת, קשה היה לו להאמין שיקבל תשובה – אחרי הכל, האריה מספר לכל אחד את סיפורו שלו בלבד.