להציל אותך

"אתה חושב שהמצב שלה ישתנה אי פעם?" שאלה סוזן את אחיה הבכור. הוא לא ענה. הקור בחדר הסטרילי הלבן שבו המתינו היא ואחיה הקפיא אותה עד העצם, אבל למען האמת לא הקור הוא מה שגרם לה לרעוד.

היא העבירה את מבטה אל אדמונד, שעמד מצידה השני. לשם שינוי לא היה לו שום משחק מילים ציני, למרות שהמקרה היה יותר מאירוני. סוזן נאנחה קלות. אוי, כמה שהיא התגעגעה ללוסי, בייחוד שהיא עומדת בין שני אחיה. הם היו אמורים לעמוד שם ארבעה.

פיטר ניגש אל הדלפק. "אנחנו ללוסי פיבנסי" האחות החוותה בידה לכיוון המסדרון "היא בחדר אחת-שלוש-שמונה". השלושה פנו מחדר ההמתנה הסטרילי למסדרון סטרילי לא פחות.

"סו!" קראה לוסי ונפלה לזרועות אחותה הגדולה "באת להציל אותי!" היא הסיטה קווצת שיער לחה מזיעה אל מאחורי אוזנה "המכשפה הלבנה תפסה אותי," היא עברה ללחישה "כולם כאן המרגלים שלה". "לו, אף אחד כאן לא האויב שלך" אמר אדמונד. עיניה של לוסי הזדגגו, ואז אורו. "נכון! אסלן הוציא אותי משם! אני חושבת שאנחנו בקיר פרוול" היא חיבקה את סוזן, ולרגע סוזן הצליחה לראות אותן במראה. לוסי בת הארבע עשרה, הפרועה ועטויית הכותונת, ליד סוזן בת השש עשרה, מאופרת ולבושה בשימלה תכולה.

"פיטר? אדמונד? סוזן?" קולה של לוסי נשמע היסטרי פתאום "מה אני עושה כאן? אני לא זוכרת כלום! אני לא רואה אתכם!" עיניה התערפלו, והיא הניחה לאחות להוציא אותה מהחדר.

"המצב שלה לא השתפר" אמר פיטר בקול שקט לרופא "היא עדיין חושבת שזה אמיתי" בזמן שפיטר והדוקטור החלו לדבר על המצב של לוסי, סוזן חדלה להקשיב.

סוזן הייתה בטוחה למדי שזה התחיל בסיפורים. כשהן היו צעירות יותר, סוזן נהגה להקריא ללוסי סיפורים, אגדות על פיות ונסיכות ובתולות ים, וקסם. לוסי הקשיבה לסיפורים האלו מרותקת, בהתפעלות פעורת עיניים, והתחננה שסוזן תקריא עוד סיפור ועוד אגדה.

זה התפרץ בזמן המלחמה, שהם נשלחו לבית הכפרי ההוא. היא המציאה ארץ דמיונית, והתעקשה, אפילו בכתה, שהכל אמיתי, ולבסוף אחיה הגדולים נעתרו לה ושיחקו ב"ארץ נרניה" כאילו הכל היה באמת. הם שיחקו כל החופשה, ולמען האמת, בזמנו זה היה כיף למדי.

סוזן חשבה שזה נגמר כשהם חזרו ללונדון, אבל לוסי לא הפסיקה להמציא סיפורים על נרניה, והייתה משוכנעת שהם קרו באמת. זה השלב שבו הבינו שזה לא נורמלי לגילה, ואישפזו אותה. סכיזופרניה. ככה הם קראו לזה. אבל סוזן ידעה את האמת.

מאז, סוזן לא קראה לאף אחד סיפורים.

לא משנה. מכל האנשים, סוזן יודעת שצריך להתבגר.