המכשפה מהעתיד

"אררג!" נאנקה לוסי. 'השעון הטיפשי הזה!' חשבה לעצמה בעוד נותנת מכה חזקה לשעון, דואגת שהוא ייפול מהשידה, והשתיקה אותו.
אילולא היה השעון חפץ דומם וחסר רגשות היה בוודאי נאנח ואומר: "הו. שוב אותו הדבר. כל בוקר. כל יום. כל השבוע."
אבל ללוסי לא היה זמן להרהר בדיבורים לא קיימים של חפצים דוממים. היא כבר הייתה במקלחת עושה דבר שונה בכל איבר בגופה.
בידה הימנית סירקה את שיערה השחור במהירות, מנסה לשוות לו מראה הגיוני. בידה השמאלית גרבה גרב על רגלה הימנית,
ברגלה השמאלית פינתה ערמות בגדים מיותרים שנזרקו על רצפת חדר האמבטיה, וראשה נד לכאן ולכאן, מנסה לעמוד בלוח הזמנים הצפוף.
בסופו של דבר, לאחר אינספור דילמות, יצאה לוסי מן החדר שיערה השחור מסורק למשעי עיניה הכחולות מבריקות
וחולצתה התכלכלה והמיני השחור סודרו, יושרו, ונראו נהדר. 'לפחות מותר לבוא עם מיני..' הרהרה לעצמה לוסי בזמן שנעלה את
האולסטאר השחור שלה, ודהרה לעבר האוטובוס.

"לוסינדה!" שמעה לוסי את הצעקה הפרועה כשקפצה בחן לתוך האוטובוס הצהוב וההומה. "בוב! מה שלומך ?" קראה לוסי בהלהבות מזויפת.
"בסדר! התגעגעתי אלייך! להסיע את האוטובוס הזה זה לא כיף בלעדייך!" נהג האוטובוס לבן השיער נרגש כל כך לראות את לוסי שכמעט
סגר את הדלת על כמה תלמידות בנות 12 מסכנות. "ברור שלא…" מלמלה לעצמה לוסי ולאחר רגע הוסיפה: "טוב.. אני אלך לשבת. נסיעה נעימה…" ו
נעלמה במעלה האוטובוס. "היא לא הספיקה לנשום לרווחה וכבר שמעה צעקה נוספת שקוראת לה: "לוס!!!!!!!" צרחה לעברה מילי "אני-כל–כך-קרצייה" נורבאום.
שיערה הג'ינג'י – אדום ועיניה האפורות חסרות הצבע נצנצו. תרתי משמע."למה השיער שלך נוצץ?!" נבהלה לוסי.
"אה.. תומי האח הקטן שלי שפך עליו קופסת נצנצים... לו'משנה! מה קורה איתך ??" "כ-כלום.." גמגמה לוסי כשמיהרה בהמשך
האוטובוס למצוא מקום ישיבה. לבסוף מצאה מקום אחד ריק. "או! יופי! סופסוף!" נפלטה מפיה אנחת רווחה והיא התיישבה, מניחה
את ילקוטה השחור והמקושט לצדה. היא השקיפה מבעד לחלון האוטובוס עד כדי כך שלא שמה לב שהגיעו לביה"ס. היקיצה ממחשבותיה לא
הייתה בדיוק נפלאה כנגד המחשבה שהיא עומדת לבלות את 7 השעות הקרובות בכיתה מעצבנת עם היסטוריה, מדעים, חשבון, אנגלית, ועוד.
היא החניקה אנקה, וירדה ביחד עם כל שאר נוסעי ההסעה, בדיוק בזן להיתקל בשתי בנות פטפטניות ורכלניות. "יאוו, שמעת?! הספר השביעי של
הארי פוטר זכה למלללא קניות! אני מתה עליו! נכון?!?!? והארי כזזה חמווווווווד!!!" ממהירות דיבורה של הילדה היא הצליחה רק להבין שהן מדברות על הארי פוטר.
אוך, היא שנאה את אלה! גם לוסי אהבה אותו, אבל היא לא דברה עליו. משתי סיבות הגיוניות למדי: ספרים זה לא "קול", וכמה אפשר
לדבר על מקלון משקפופר שמציל את העולם? נכון הוא מעניין, אנושי, נחמד, וכתוב היטב. אבל די! כמה אפשר?! היא נאנחה הפעם השלישית באותו היום.
הלוואי שהיא הייתה בהוגוורטס עכשיו. הלוואי! ארר! אבל לא! היא תקועה בבי"ס הדפוק הזה! לפחות יש אופציות לא נגמרות לתעלולים...היא חייכה,
נזכרת בחבורת הקונדסאים של הוגוורטס. גיימס וסיריוס, מנהיגי החבורה, ואביו וסנדקו של הארי, רמוס, איש הזאב והלמדן של החבורה,
ופיטר – שעליו העדיפה לוסי לא לחשוב לזכר מה שעשה. מכר את חבריו לאתם-יודעים-מי. הוא כזה... אווווו.. אין מילה לזה..
לוסי הביטה במסדרון שבו היא הולכת, מגלה שלא רק שאיחרה, היא גם הגיעה כבר לכיתתה. הומ.. חשבה לעצמה. מעניין שלא שומעים את גברת נוטרי.
אולי כולם שקטים? חשבה ומיד גיחכה לעצמה. כן, בטח! אין סיכוי. היא פתחה את דלת הכיתה וציפתה לראות את כולם שקועים בבוחן פתע, אבל לא.
היא לא ראתה אותם – או את המורה. ליתר דיוק, היא לא ראתה כלום. רק שחור. שחור שמשך אותה אליו. שחור שהסתובב. ש..ח...ו...ר...

בום!! "אאוץ!" שפשפה לוסי את המכה בעורפה שקיבלה מהנפילה. היא הסתכלה מסביב, ולפתע נעצרה, המומה. לא! לא!! זה לא יכול להיות!!
אני לא באמת... לא נכון ש... זה לא... אהההה!!! לוסי הסתובבה במקומה עובדת עצות, מנסה לתקן את המציאות הכל-כך בלתי אפשרית הזו.
לאחר מכן היא נעמדה, רושפת אש וגיצים וצעקה על שלט מיותם שעמד שם.
"אה! שלט טיפשי! אתה אשם בהכל!" לוסי הרימה את ילקוטה, והשאירה מאחוריה את השלט הישן, השלט החלוד,השלט שקבע את כל עתידה,
השלט שנשא את הכתובת: "רציף 9 ו3/4, רכבת אקספרס להוגוורטס."

 הפאנפיק יותר טוב פה:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1650614

הפרק הקודם		הפרק הבא