מתגעגעת אליהם

לפעמים אני מתגעגעת אליהם. לבן האופים והנערה הלוהטת. למה שהיה לפני הבערה המשתוללת, לפני שמחוז שתיים עשרה נהפך לתילי העפר שהוא עכשיו. למי שהייתי לפני טצית אש שאינה יודעת תחושה מלבד אחת; ייסורים. עכשיו אני יורה חצי אש חזקה מדי ששורפים את כיכרות הלחם שעליהם פיטה עומל. עם שקדים ואגוזים ושוקולד ציפס. פיטה אופה, אני יורה והיימיטץ' שותה ומגהק ונופל לבורות בשולי הדרכים כשהוא ברמות פיכחות שונות. למדנו להעסיק את עצמנו.

החיים בקרבתי קשים מדי. אני יורה גצי אש ללא הבחנה. אני מקור האש, ממני היא מתפשטת ומחריבה את העולם עד תום. אני גם הציפור של סינה, שמעופפת ונוסקת באוויר ומחפשת פיסת אדמה צחיחה להתיישב בה. ואני גם השליחה של קוין ופולטוראך וכל האנשים ששיחררו אותי מהתיבה ושאליהם אני צריכה לחזור עם בשורת שלום, עלה של זית. לפעמים זה מרגיש שלוהקתי לכל התפקידים בהצגה. לפעמים זה מערער אותי כל כך חזק שאני קורסת ומחפשת משהו מוכר לאחוז בו. נורי, שרושף אליי כקבלת פנים. היימיטץ', עם פנים צהבהבות שלא מחייך. פיטה, עם עיניי ניצוד גדולות ומבולבלות ואלפי שאלות שהוא דורש לדעת. אמיתי או דמיוני. אמיתי או דמיוני. לפעמים אני נאנקת ותופסת את ראשי בפלאשבק פתאומי של מה שהיה. עשן, ואש, ודם, ופרים, ואש שמטמינה בחובה הכל. לפעמים אני מעדיפה להאמין שהכל היה דמיוני.  ואז אני משקיפה מבעד לחלון על פרח שן הארי שצמח כפרא בודד, או על הפרימרוזים ששתולים לאורך שביל הכניסה. אני יכולה לעמוד ימים מול החלון ולבהות באנשים. טום שעובר עם מטענים של אנשים שחוזרים לגור במחוז שתיים עשרה ומזכיר לי שגייל לא היה רק אשליה; הנכדה של סי שומן מדלגת ברחובות עם צעיף חדש שסרגה מהצמר שהענקתי לה. אוכפי שקט לשעבר, פנים מוכרות שהחליטו לנטוש את צד הקפיטול ברגע הנכון במחוז שתיים. המשפחה של רו, שאחותה כבר בת שתיים עשרה. אם לא ההתקוממות, היא הייתה יכולה להיבחר באסיף.

בהדרגה נחשפים השקרים והפנים האמתיות של הקפיטול. זה עבודת הקודש של קרסדינה. למען פיניק, היא אמרה לי כשהתחילה במסע הצילומים. הם משדרים את זה בטלוויזיה ואני הולכת לכירה לראות את זה עם סיי שומן, כי אני לא מסכימה להכניס טלוויזיה חזרה לבית שלי. קרסדינה וצוות הצלמים החדש שלה מראיינים את כולם, מבכירי הקפיטול עד לאוכפי השקט והתושבים האנונימים שהם רק אחד מהאספסוף הרב. הם מדברים בכנות אבל בקולות מנותקים וכואבים, כמו פיניק אז כשסיפר את סודת השיכורים שלו. אנחנו מגלים שההתמוטטות של המכרה במחוז שתיים עשרה הייתה מעשה ידי הקפיטול. אבא שלי, אבא של גייל, אני מוסיפה גם אותם לרשימת המתים באשמת הקפיטול. אנחנו מגלים שנבחר מראש מי יתמודד במשחקים, וששמו ממלא את כל כרטיסי ההגרלה. אני לא מבינה מה משך את האש לפרים, מה גרם שיבחרו בה דווקא מתוך כל מחוז שתיים עשרה. היא הייתה כל כך טובה לכולם. אני צופה בהכל: גם בעצמי מספרת על הנשיא סנואו שבא לבקר אותי. על הנשיא בתור דמותו האמיתית. על מילותיו האחרונות בחממה, אח, מיס אוורדין, חשבתי שסיכמנו לא לשקר אחד לשני. אני מספרת גם על ההנהגה המושחתת של המורדים: קיין. אבל אני לא מספרת על בוגס, היחיד שסמכתי עליו בלב שלם. כשאני צופה בעצמי אני מדמיינת את צוות ההכנה שלי מבטים בפניי המושחתות ובוכים. התנאי להשתתפותי היה הסודיות, לא יכלתי לעמוד בעוד מפגש עם צוות ההכנה שלי, שמזכיר לי כמה סינה לא כאן יותר. סינה המבריק, המסתורי מת בגללי. וחוץ מזה, עכשיו אני סוף סוף רק אחת מתוך כולם. לא קטניס אוורדין פני המהפכה. ובתור אזרחית מהשורה, מותר לי להראות עייפה ומבולבלת וכואבת ומרוטשת ומלאת צלקות. זה אולי לא יפה, אבל זו אני. כשאני מגיעה הביתה הטלפון מצלצל ואני מדברת עם אפי וצוות ההכנה שבאמת בוכים, אבל ממה שאמרתי ולא ממה שנראתי. זה העניק לי תקווה שאולי משהו מתחיל להשתנות.

אני מתגעגעת אליהם, אלינו. בן האופים והנערה הלוהטת, זוג הנאהבים חסרי המזל. כשפיטה מת ונקבר אני שוב מתמוטטת כמו כשפרים מתה. כמו אמא שלי אז, כשאבא שלי מת. אני מתנתקת ממה שנשאר לי בעולם, בת ובן, והיא מבינה שהיא צריכה לדאוג לכולנו. בעל כורחי אני הופכת אותה לעצמי, ומרגישה כאלו זה אסון בלתי נמנע. אני מרגישה אנוכית על שהבאתי אותה לעולם, חלשה שנכנעתי לרצונו של פיטה. פיטה, שמת, ואני שוב לא חושבת על שום דבר אחר פרט אליו. יום אחד שאני באה לבקר אותו אני רואה שם את גייל עומד, דומם. הוא פורש את ידיו לחיבוק ואני נקלטת בתוכן. חבוקה בזרועותיו ובוכיה וכשחולצתו מעמעמת את מילותי אני שואלת על מה חשב כשבאתי. אני כמעט מחייכת לרגע כשהוא אומר משהו אנוכי.