הטלת מטבע

נכתב בשיתוף עם שירי המלכה.

כשבלטקריס מתה, נרקיסה בכלל לא הייתה שם לראות את רגעיה האחרונים והיקרים של אחותה לפני שפיסת החיים האחרונה נטשה את גופה והשאירה אותו לקמול תחת אבן מצבה קרה. היא הייתה עסוקה בלברוח עם בעלה ובנה מטירת הגוורטס, מגוננת עליהם מסכנות. היא לא שמעה את צחוק הניצחון המטורף של בלטקריס כשהטילה חללים באויב, צחוק משוגע שהשתתק והשאיר במקומו דממה. היא לא ראתה את אחותה צמאה לדם, לקילוחי אדום אנושי. היא אהבה את הכאב של אחרים. שסיפרו לנרקיסה שבלטקריס מתה היא לא בכתה, אפילו לא הצטערה. היא רק הנידה בראשה וקפצה את שפתיה. אבל כשבלה מתה, נרקיסה הייתה שם. והיא כל כך בכתה והצטערה עד שבקושי ראתה טעם לחיים שלה בלי אחותה הגדולה והאוהבת. עד כדי ככה הן היו קרובות. היא לא יכלה לשכוח את זה, את רגעי הגסיסה האחרונים של בלה:
הכל מטושטש, מעוות; קוסמים מפוחדים נופלים, שוכבים על הרצפה עם הבעת בעטה חקוקות לתמיד על פניהם. אנשים עלומי שם. שרביט שנאחז ביד רועדת בחזקה, באגרוף קפוץ. אלפי אנשים שממתינים לתורם, לגורלם. שתוהים אם הם יצטרפו לערימת הגופות, להר.
"תהרגי אותם!"
"אבל..."
"שמעת אותי בלה. הם צריכים למות"
"אבל בלטריקס, הם לא עשו לנו שום דבר! הם בכלל לא קשורים, הם מוגלגים!"
"הם לא תומכים באדון האופל. מי שלא איתנו- מת"
"בלטריקס, בבקשה תשתלטי על עצמך!"
"פשוט תסתמי בלה, ותני לי לעשות את העבודה המלוכלכת"
"את לא תעזי להרוג אותם. הם חפים מפ-"
"רוצה לראות אותי?"
"בלטריקס..."
ואז, מתוך רגש נקמנות זול. "אבדה קדברה!" ועוד ירוק ירוק ירוק בכל שדה הראייה. עוד אנשים נופלים, מתמוטטים. עוד צווחת כאב. בלטקריס מחייכת לאיד, בלה בוכה.
"למה עשית את זה?"
"תשתקי"
"הם לא עשו לך שו-"
"אמרתי לך, תשתקי! את חלשה מדי. את רחמנית מדי. אין לך מקום פה יותר. אני בונה לנו עתיד."
"את בונה לך עתיד. אני לא רוצה להיות חלק ממנו."
"אז אל תיהי"
"אל תדאגי. אני באמת לא."
ואז בלה עזבה. ובמקום שבו היא הייתה נשאר חור ריק שחור. אחד שגדל עם הזמן. הרגשה רעה שמנסים לעמעם. רגש חזק, עוצמתי מדי, ממכר; אשמה.
נרקיסה אהבה את בלה. אחותה הגדולה תמיד הייתה מעט מרדנית, ונרקיסה, הילדה המושלמת של אבא ואמא, העריצה אותה על כך. נרקיסה אהבה את בלה, ובלה מתה. לפעמים, כשמעשי הזוועה של בלטריקס מציפים אותה בגועל וסלידה, היא נזכרת שפעם הייתה גם בלה, והיא נאחזת בזיכרון הכי מאושר של הבנות הצעירות לבית בלק.
זה היה סתם יום רגיל, ואולי דווקא בגלל זה נרקיסה זוכרת אותו כל כך טוב.
היא ובלה הלכו להוגסמיד, לבדן. אמא שלהן לא חשה בטוב, ואנדרומדה בילתה עם החבר שלה. אולי אמא לא הרגישה טוב בגלל החבר של אנדרומדה. היא שנאה אותו.
ביום הזה בלה חייכה וצחקה והחליקה על מעקה המדרגות ועשתה פנטומימת הקאה מאחורי הגב של אנדרומדה וטד. ככה נרקיסה אהבה אותה, עליזה ושנונה ולא רדופה.
נרקיסה זוכרת שהיא קנתה סוכריות שגרמו לעשן לצאת לה מהאוזניים ובלה צחקה כל כך חזק שמיץ דלעת יצא לה מהאף.
אחר כך בלה קנתה שמלה אדומה, קצת קצרה מידי וצמודה מידי, לא ממש מהסוג ללכת איתו ליד אמא. היא אמרה שהיא אוהבת אדום כי זה צבע של אש, אבל נרקיסה חשדה שזה כי לדם יש צבע אדום. היא עצמה שנאה אדום. שנים אחרי זה, השמלה הייתה קטנה מדי על בלטקריס והיא העבירה אותה לנרקיסה. היא מעולם לא לבשה אותה. היא נשארה תלויה בארון.
בלטריקס הייתה שונה מבלה בתכלית. היא הייתה לועגת, אכזרית, משוגעת. נרקיסה שנאה את בלטריקס. היא הפחידה אותה, גרמה לה להתכווץ בחשש. אחרי שבלה מתה, לפעמים בלטריקס הייתה מרוקנת, חלולה. אלו היו הימים שבהם היא ישבה ליד החלון ונרקיסה ליטפה את ידה. אבל בימים גרועים במיוחד, היא הייתה מכשפה כמו באגדות של המוגלגים. מפלצת. חתונת האיימים שלה הייתה דוגמה מושלמת.
נרקיסה לא זוכרת הרבה מהחתונה של בלטריקס. זה היה ליל בלהות. אם היו מבקשים מנרקיסה לסכם אותו בכמה מילים, היא הייתה בוחרת באמצע הלילה, צחוק מטורף והרבה אדום. הלילה נטול כוכבים. את חרמש הירח הדקיק של תחילת חודש בקושי טרחו לתלות אי שם בשמים. החתונה נערכה במין אולם מפואר ושכוח אל מלא במסדרונות ופתחים סודיים, הגינה התעטפה בערפל שלא נמוג, והחופה, החתן והכלה ריחפו בשלווה כמה סנטימטר מעליה, קרסוליהם טובלים בערפל. נרקיסה זכרה משם רק כמה תמונות, שלא התחברו לסיפור שלם ורציף; טבעת מנצנצת על האצבע של בלטקריס, מוגלגים תלויים הפוכים מהתקרה כקישוט, אורחים לא קרואים מגיחים בפרצי אור בוהק לתוך האירוע, לחשים צבעונים שמתעופפים באוויר ומנפצים הכל לחתיכות קטנות - כיסאות, שולחנות, אורחים. צעדים כושלים אחורה כשהיא אפופת מחנק ומחפשת אוויר. צחוק מטורף מחדר צדדי. ואחותה, מטילה את ראשה לאחור וצוחקת, כשעל הידיים ושמלת הכלולות שלה אדום-אדום טרי ומטפטף.
נרקיסה בהתה במה שנשאר מאחותה בדממה. בליטקרס: גוש בשר מרוטש, מדמם, מנופץ לאלפי חתיכות שמתפזרות עם הרוח. ראש מלא תלתלים שחורים קופצניים צפופים ומלאי חיים. עיניים: שני יהלומים נוצצים, מזוגגים. פנים חטובות ודוממות שנשארו בהבעה האחרונה שתיהיה לה. בוז. לעולם, לחיים. לבוצדמים. ואז דמות לא מזוהה קרעה את גופתה של אחותה מידיה וסגרה את הארון והכניסה לבור את השאריות האחרונות של הדבר הזה שנרקיסה לא אהבה. בליטקריס.

תב"ים?