החיים של האנה

טוב אז ככה, אחרי שפירסמתי את השאלות תשובות, החלטתי לנסות סוג חדש של פאנפיק שיעביר לכם את הזמן עד שאחשוב על עוד פרק ל"היא והעיניים האפורות".

אני מקווה שתאהבו אותו כמו שאהבתם את השני.

קריאה מהנה!

"האנה, את מאחרת לאוטובוס!!"

האנה יצאה מחדרה במהירות, ורצה לעבר הדלת כשהיא בחטוף אומרת לאימה להתראות.

היא התקדמה לדלת האוטובוס ודפקה עליה, כדי שהנהג ייפתח.

כשנכנסה הוא נד בראשו ופניו מיואשות.

"האנה, בפעם הבאה שתגיעי אפילו שנייה אחרי שאסגור את הדלת, אני לא אפתח לך ברור?"

"סליחה רג', אני לא שמתי לב לשעה..."

"היא דמיינה שהיא בעולם קסום מלא בפיות!"

ילד מאחורה צעק וכל האוטובוס התחיל לצחוק, ורק האנה לא ידעה איפה לקבור את עצמה.

היא צעדה בשקט למקום האחרון באוטובוס, רחוק מכולם.

ככה היא תמיד הייתה. חיה בשביל עצמה, למדה בשביל עצמה, ורק הדימיון ליווה אותה בחייה הבודדים.

כל הנסיעה עברה בשקט לשם שינוי, חסרת העלבות והצקות.

כנראה ליום האחרון הם לא בדיוק רצו לבזבז את כל האנרגיות על הבוקר.

"האנה, את מתכוונת לרדת מהאוטובוס היום?"

האנה כמעט נרדמה במהלך הנסיעה, שלא שמה לב שהם כבר הגיעו, כמו כל בוקר.

"סליחה רג', לא יקרה שוב. יש לך חודשיים עכשיו חופש מלהעיר אותי."

"זה בסדר."

רג' הנהג היה היחיד שהבין שלהאנה אין את החוש הזה להקשיב, ושהיא אוהבת להעביר את הזמן בלדמיין.

לפחות היה מישהו שהבין אותה. בערך.

*****

"אז מה אתם מאחלים אחד לשני לחופש ילדים?"

"שגובלין יהרוג את האנה!"

"ג'ק זה מספיק!"

כל הכיתה צחקה, ורק האנה ישבה בכיסא שלה, אפילו לא מקשיבה. לא היה לה אכפת שאומרים עליה דברים כאלה.

"כיתה, שקט בבקשה! האנה ואותך זה לא מעניין?"

האנה הפנתה את ראשה למורה, כשעיניה עוד מנסות להבין מה היא אמרה.

"אממ... זה אמור לעניין?"

"המורה, האנה בדיוק חשבה על עולם של בנות ים ודרקונים או משהו כזה. אל תשפטי אותה."

"מה את אומרת.. האנה את מוכנה פעם אחת להישאר בעולם המציאותי? את הדימיון תשאירי לחלומות בלילה."

"אבל המורה, בלילה היא לא חולמת על זה, היא מטילה כשפים על כל אחד שעובר ברחוב."

"ג'ק אמרתי שזה מספיק!"

להאנה נמאס. היא התקדמה לג'ק, הרימה את אגרופה והיטחה בפניו, כשהוא במקביל נופל מהכיסא, ואפו מדמם.

כל הכיתה התקבצה לסוף הכיתה כשהאנה הביטה אליהם, והמורה גערה בה.

"האנה רוזי גרינסון! גשי מיד לחדר המנהל! יש לך מזל שזה סוף השנה, אחרת מזמן היית מושעית!"

"חבל באמת שלא."

האנה לקחה את תיקה ויצאה מהכיתה בסערה.

*****

"את יכולה להסביר לי מה היה דחוף לך דווקא בסוף השנה להרביץ לג'ק מהכיתה שלך?!"

האנה לא ענתה לאימה, ורק הביטה בתקרה, בראשה עוברות מחשבות על עולם מעורפל שהיא חושבת עליו כבר מעל חודש.

"האנה!"

"הוא אידיוט, וזה הגיע לו."

"ולמה בדיוק זה הגיע לו?"

האנה שוב לא ענתה, חזרה להביט בתקרה.

"גברת צעירה תורידי את עינייך מהתקה, ותעני לי פעם אחת ברצף!"

"כי הוא שוב צחק על זה שאני מדמיינת כל הזמן, וזה אפילו לא נכון."

אימה של האנה שתקה לרגע והביטה בביתה, חסרת אונים.

"את יכולה ללכת למיטה בבקשה?"

האנה הנהנה ועלתה לחדרה בשקט, כשהיא עדיין במחשבות משל עצמה.

*****

היא הייתה בטירה ענקית, מוארת וחמה. משהו היה בידה, והיא מלמלה משהו. היא לא מבינה אותו בדיוק.

אישה זקנה עמדה מולה ואמרה "כל הכבוד מיס גרינסון!" והיא חייכה חיוך ענק מצד לצד.

אחר כך היא ראתה שני דמויות עומדות מצדידה, ועוד כמה דמויות מתקדמות אליהם, כשאחת מהן הפילה לה את הספרים מהידיים.

משם היו בעיקר צעקות, ואז החלום כאילו קפץ בזמן, והדמות שהפילה לה את הספרים הייתה מולה ונראה כאילו עוד שנייה תנשק אותה.

ואז היא התעוררה.

"האנה, יש לך דואר!"

"את יכולה להביא לי?"

האנה רק הרימה את ראשה מהכרית, ואימה כבר הייתה שם עם המכתב.

היא התיישבה לידה והגישה לה את המכתב, והאנה בידייים רועדות לקחה את המכתב.

הדבר הראשון שראתה היה שכתוב:

"לכבוד האנה רוזי גרינסון, לונדון, רחוב ורדים (זה נשמע יותר טוב באנגלית אז אולי אני אתרגם מתישהו)"

בידיים רועדות פתחה את המעטפה, והוציאה את המכתב.

היא התחילה לקרוא אותו לאימה.

"לכבוד גברת האנה רוזי גרינסון.

אנו שמחים להודיע כי לפי החלטת הצוות שלנו, נשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, אנא שלחי ינשופך. לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב, מינרווה מקונגל, סגנית מנהל."

הרגעים שלאחר מכן היו רק שתיקה ודממה משני הצדדים.

ולאחר כמה שניות דמעות אושר הופיעו בעיניה של האנה.

"אמא... זה המקום שחלמתי עליו תמיד."

"אני שמחה חמודה."

האנה התנפלה על אימה בחיבוק גדול, ואימה התחילה גם היא לדמוע.

"סוף סוף מקום שאוכל להיות אני ויקבלו אותי."

"נכון האני. נכון."

		הפרק הבא