מחוננים ומפלצות

אוסף של פאנפיקים קצרצרים בפאנדום שבע הממלכות, כל אחד מהם בהשראת מילה אחרת.

שמים

השמים מעל סאנדר אפורים וכבדים ממשקל העננים הממלאים אותם. גושים עצומים של אפלה קרה מתנגשים זה בזה בקולות רעם, מבזיקים באור ההופך את האפור ללבן לרגע אחד. קטסה עומדת תחתיהם מחוץ לבקתה בה לנים היא פו הלילה, וחושבת על המלכים הגאים הפוגעים זה בזה וממטירים הוריקן של גשם על האדמה. מים ומים ומים, עד שנדמה שכל העולם יטבע תחתיהם. הרוח צולפת בפניה, קפואה ועזה עד כדי כך שהיא כמעט עוקרת את המחוננת ממקומה. המים זולגים בשערה של קטסה, על גבה, עוטפים אותה בקור, והיא מהרהרת במשימת המועצה שהביאה אותם לשם, ובזו שתהיה אחריה – ובזו שאחריה, מאבק בלתי נגמר כדי לא לטבוע, להמשיך לעמוד בסופה ולהוכיח לשמי האופל שלא תברחי. צמחים נתלשים מהאדמה סביבה, מים ניתזים, סלעים נעקרים ממקומם. אבן מתעופפת פוגעת בידה של קטסה לפני שזו מבחינה בה, וחתך דק ואדמוני נפער בה. היא משתהה בחוץ עוד רגע, ואז פותחת את הדלת ונכנסת אל האור והחום של האח המאולתרת שהציתו.

פו מחכה לה בתוך הבקתה. הבעתו נעשית מודאגת כשהוא מבחין באדום.

"טיפשות." הוא אומר, נימתו עדינה מכדי להיות נזיפה. הוא חובש את ידה תוך התעלמות מהתנגדותה ונושק לה על שפתיה לפני שהוא חוזר לישון.

בחוץ, הגשם העז שוכך לאיטו. השמים מכחילים. הסערה חלפה.

תעופה

אש שרועה במיטה שבבית האבן הקטן שלה. רגלה הימנית חבושה כתוצאה מתקיפתו של זאב-מפלצת, והרופא של ברוקר אמר שלא תלך היטב עוד יומיים לפחות. השעות הארוכות בחדרה גורמות לה להרגיש כלואה, לכודה בתיבת אבן קטנה על האדמה. היא רוצה לקום, לצאת החוצה, לרוץ בשדות מבלי לחשוב על האנשים הנועצים בה את מבטם. סימני השיניים בוערים בקרסולה, מזכירים לה שאסור לה לקום עדיין.
מבעד לחלון חדרה היא יכולה לראות דורס כחול-זהוב חוצה את השמים, קריאתו מהדהדת באוויר החורף הצונן של ההרים הצפוניים. אש מהססת לרגע, ואז, בזהירות, שולחת את מוחה לעברו. היא מתחברת למחשבותיו בזהירות, מבלי שירגיש, ולפתע היא באוויר. רוח קרירה מבדרת את נוצותיה כשהיא תרה באדמה אחרי טרף. תנועה מהירה בשדה מושכת את תשומת ליבה, והיא צוללת. במהירות, במיומנות, בשליטה מוחלטת. האדמה לא אוחזת בה – היא גבירת השמים היפהפיה, מפלצת הגאה במפלצתיותה.

קשת נכנס אל תוך החדר. "את נראית מרוצה." הוא אומר. "מה עשית?"

אש מרפה מהדורס ומתרוממת להביט בו. היא מחייכת. "עפתי."

בית

הטירה שעל יד הים היא בדיוק כמו שפו זכר אותה – הוא חושב שאולי בגלל זה השיבה כל כך כואבת. כשהיא נעמד על מרפסת המגדל, הוא יודע שהים בוודאי נשקף ממנה, סוער ומכה בסלע, חסר מנוח אף יותר ממנו. נוצץ באלף גוונים של כחול וירוק וטורקיז שלעולם לא יראה. כשהוא יוצא אל הספסל שלו בגנים, הוא יודע שהדשא לרגליו מכוסה פרחים, וזכרם במוחו עז יותר מריחם הרענן. פסגות ההרים הקרובים רחוקות כדי שיוכל לחוש בהן, אבל הוא יודע שעצי הפו ודאי עוטים כעת זהב וכסף. פעם חשב שהמקום הזה הוא היפה ביותר בעולם, והאובדן כואב בו כמו חור פעור.
עם זאת, כשהוא יושב על המיטה עליה נהגו הוא ואחיו לקפוץ בילדותם, הזכרונות חדים כתמיד. וכשהוא נושם אל ריחו המלוח של הים של לינד ושומע את קולות משרתיו הותיקים העובדים במטבח, הוא מגלה שהוא שמח לחזור הביתה.

טעות

אשן לא חושבת שעתה טעות כשהיא עולה על הספינה למונסי לצד ארוסה. כל מה שאי פעם הכירה נעלם, נבלע בערפל כשהיא יוצאת אל ממלכתה החדשה, אבל המלך חד העין מספר לה כמה טוב יהיה להם יחד בלק סיטי, ונדמה לה שהאושר קורן מתוכה.

היא לא חושבת ככה גם בעת החתונה. אנשי הממלכה מצטופפים להביט בה, קוראים בשמה. לק מחבק אותה ולוחש באוזנה: "תחייכי. זה יום נהדר." היא לא מתגעגעת ללינד אפילו טיפה. היא מחייכת ומנופפת אל האנשים המריעים, ומרגישה שזה הדבר הנכון.

היא עדיין לא חושבת ככה כשהיא מסתתרת בלילה, בטירה, בחדרם הריק. לק נעלם לעסקיו, ונדמה לה שהיא שומעת צרחות מאחורי שטיח הקיר. האנשים בטירה הזו מוזרים – הם לא מביטים בעיניה, ונדמה שאף אחד לא יודע מה קרה למשרתות שלה. לק חוזר אחרי שעה, מחבק אותה ומרגיע אותה. היא נרדמת בשלווה – זה קצת אחר, אבל יהיה בסדר.

כשנה אחרי שהיא מגיע למונסי, ביטרבלו נולדת. התינוקת היא הדבר היפה ביותר שראתה אשן מימיה, והאושר שלה מרגיש איכשהו אמיתי יותר. באחד הערבים היא שומעת בכי תינוק, וכשהיא משכיבה את ביטרבלו לישון היא מגלה שריטה מדממת על פניה. המלך מחייך אליה, עינו האחת נוצצת, ומבטיח לה שהילדה בסדר. אשן לא מאמינה לו עוד. היא חובקת את בתה המתייפחת בשתי זרועותיה, ובמוחה מתגבשת המחשבה שעשתה טעות איומה.
 

ראי

נשימתה של אש נעצרת כשהיא מביטה בראי הכסוף התלוי על קיר חדרה של קלרה. הבבואה היפהפייה שלה נועצת בה מבט, יצור מדהים וזר, ולרגע אחד היא לא מאמינה שזו היא. היא שונאת מראות – תמיד שנאה – כי הן מראות את מה שהיא באמת. אישה כל כך יפה, (מפלצת כל כך מכוערת. יצור הפורץ למוחות אנשים ומשתלט עליהם.) היא זוכרת את הפעם שהביטה בבבואה הזו בחדר הכס המצופה מראות, וראתה מישהי שבכוחה לעזור לגיאיות. היא לא בטוחה מי היא רואה כעת.
כעבור רגע, עם זאת, התדהמה שוככת. היא מזהה את הדמות שבמראה. (עיניים ירוקות נוצצות. פנים כהות, עדינות. שיער להבות זוהר כמו שקיעת השמש). זו אישה-מפלצת, מכוערת-יפהפייה, וזו היא. זו אש.

דרך

סאף פוסע לאורך הדרך הסלולה המובילה מתוך המנהרות המוזרות שמילאו את ההרים בגיאיות. קריאת דורס רמה נשמעה בעמק, והוא הרים את מבטו אל הציפור הססגונית. סביבו הולכים אנשי המשלחת לגיאיות, והנסיך סקיי, נסיך ארצו, צועד בראש. הארץ הזו זרה ושונה מכל מה שהכיר, והוא רוצה להמשיך קדימה, ללכת בדרך עד סופה ולראות את כל הפלאים שסיפרו עליהם אנשי הגיאיות. עולם שונה, טהור יותר ממונסי הטובעת בזיכרונותיה ובדברים שלא הצליחה לזכור. הם חולפים ליד כפר קטן והוא רואה אישה עטוית ברדס כחול, ורשף עולה בזכרונו. הוא תוהה האם היא בארמון כעת, מה מעשיה, ודקירת געגועים עולה בו. לרגע הוא רוצה לחזור אחורה, להסתובב במרכז השביל הכהה ולשוב אל מונסי, אל ביטרבלו סיטי, אל העולם שהכיר.

אבל הדרך מתמשכת לכיוון אחד בלבד וסאף עזב והותיר את ביטרבלו לבדה במגדל האפור. מלכה חיוורת ושחורת צמה עם זוג עיניים כשמים גשומים בטירה שאבניה מורקו בכאב ושכל אחד מאנשיה פוסע במבוך צער וזכרונות פרטי. לסאף יש צער משלו וזיכרונות משלו, ויותר-מדי-שקרים-יותר-מדי-טעויות-יותר-מדי-מילים שלא נאמרו עוטפים את דמותה של המלכה במגדלה, מרחיקים את רשף שצחקה עמו ברחובות העיר בברדס כחול וללא שום היסוס בקולה. בסופו של דבר, כל שנותר לו לעשות הוא לקוות שיום אחד יצליח הוא לצאת מהמבוך שלו, ושהיא עדיין תהיה שם. שיום אחד הדרך שלו תוביל אותו הרחק מההרים מלאי המפלצות האלו ובחזרה אל ביטרבלו סיטי, אל גשר יפה וחסר מטרה ואל מגדל השמירה שבו לא היה דבר מלבדם