שם חדש- מוקדש בשבילה

חשוב לי יותר שתקראו את הפרק

השני בבקשה

"נאדיה היקרה,
מצטערת שנאלצתי להרוג את החבר שלך.
אבל זה היה הדבר האימהי לעשות,
התאבדות בכל אופן...
לא ממש אימהי מציידי.
ברחתי מאויבי למשך 500 שנה,
ואז יום אחד,
עצרתי.
עכשיו אויב חדש רוצה אותי מתה,
בטח אני יכולה לברוח מהנוסעים,
אבל עדיין יש אויב אחד,
שלעולם לא אוכל לברוח ממנו

 זמן."


קתרין הייתה מוכנה למות,
היא חשה זאת בכל איבריה,
שהחלו להזדקן.
היא קפצה מהמגדל,
עוצמת עיניים,
מחכה לסוף הקרב ובא.
בלי לברוח,
בלי לשכוח,
בלי למרוח
את הזמן...
המוות שלה היה אמור לקרות בעבר או בעתיד.
בעודה נופלת, קתרין חשבה על נאדיה.
הדבר היחידי שהיה אכפת לה ממנו,
שבשבילו היא באמת הייתה מוכנה להקריב כל דבר.
רגשות החלו לפעום בלבה במהירות מטורפת.
אהבה, עצב ,כעס, התרגשות, שנאה...
הכל היה מעורבל בה.
זו הייתה הרגשה שקתרין לא חשבה שתזכה להרגיש שוב.
זו הייתה הרגשה אנושית,
קתרין מצאה שלווה.
היא הרגישה שהכל נגמר,
אך לפתע, דבר ממה שקיוותה לו,
לא קרה.
סטפן תפס אותה.
קתרין הייתה מוכנה להכל,
היא אפילו רצתה בכך במוות,
אבל עכשיו...
כשהכל נעצר...
היא לא ידעה איך תמשיך,
כי לעשות שוב את מה שניסתה לעשות,
להתאבד,
היא לא תצליח.
היא אינה תוכל לעמוד בכך פעם נוספת.
כל מה שקתרין בנתה ואף הרגישה ברגעיה האחרונים הציף אותה.

ולפתע קתרין לא רצתה למות.

היא רצתה להמשיך להתקיים ולשרוד כפי שעשתה תמיד.

אך לא הייתה לה ברירה.
עכשיו היה עליה להתמודד
עם מוות איטי וממושך,
מוות שלא מצפים לו,
מוות שלא משלימים
אתו.

		הפרק הבא