צפרדעי שוקולד

שם הפאנפיק:צפרדעי שוקולד
שם הכותב: Farseer
דירוג: G
שיפ: לונה\דארקו אבל רק אם באמת תחפשו
ז'אנר: friendship
מספר מילים: 1060~
ויתור זכויות: לג'יי. קיי. רולינג כמובן (או שבאמת חשבתם שהדמויות המדהימות האלו שלי?)
ודבר אחרון וחשוב לא פחות תודה לבטא שלי Hayley Atwell
זאת ההגשה שלי לאתגר אלף מילים... (זה באמת שם ארוך) התמונות היו הצפרדע ולונה בינשופיה

רחש כנפיים מרפרפות בחוסר שקט, התחושה החמה של גופים רבים צפופים יחדיו וצחנה קלה של צואת ינשופים קידמו את פניה של לונה שנכנסה בדלת הינשופיה. היא דחפה את הדלת באיטיות והציצה לתוך החדר "אוססר בואי" היא צקצקה בלשונה וריחפה בסהרוריות מסויימת לתוך החדר הפתוח. התנשמת המדוברת, הייתה תנשמת שלג גדולת גוף ומבוגרת שלמשמע קול הנערה התהלכה בהדרת כבוד לעברה, נדחקת בין הינשופים האחרים ונוקשת במקורה במורת רוח כשלא זזו מדרכה במהירות שראתה לנכון.
לונה טלטלה את ראשה בחיבה והרימה את זרועה לעבר הדורס הגדול, מאפשרת לאוססר לנחות בנוחות על אמת ידה. "הנימוסים שלך איומים," הקניטה אותה בחיבה. הציפור לא ענתה, רק שלחה לכיוונה מבט מרוצה בעיניה הצהובות וחיככה את מקורה החד בכתפה של לונה. בחיוך משועשע נוסף, הנערה הבלונדינית ליטפה את ראשה של התנשמת.
"אני צריכה שתיקחי מכתב לאבא, זה מאוד חשוב- את מבינה? אני חושבת שראיתי טעלפוף מקורנן והם לא מסוגלים לשרוד בסביבה הזאת בחורף, קר מדי והשלג מפחיד אותם...".
אוססר נראתה כמי שלא מדואגת מדי מקשיי החיים של הטעלפוף המקורנן, או כמי שיודעת מה זה טעלפוף מקורנן ולמה יש לדאוג בגינו- אבל היא שירתה את גבירתה התמוהה שנים רבות ועם הזמן למדה שאין טעם רב בניסיון לעקוב אחר דבריה. לעיתים יש לתת לה לדבר כאהבת נפשה ולהתרכז בדברים החשובים באמת כמו ארוחת הצהריים.
רשרוש קלף העיר את התנשמת מהרהוריה על ארוחת הצהריים והחזיר אותה להווה, שבו לא הוגשה ארוחת הצהריים. "רק צריכה להוסיף נשיקות..." לונה מלמלה מתחת לנשימתה. מיישרת את הקלף המגולגל כנגד הקיר היא שלפה מאחורי אוזנה עט נוצה וורוד וחתמה בסוף המכתב שלוש נשיקות גדולות. "זהו, סיימתי. קחי את זה לאבא."
אוססר מתחה את רגלה לפנים וחיכתה בסבלנות עד שגבירתה קשרה את המכתב לפני שהמריאה מידה לתוך שמי הבוקר הבהירים.
לונה סוככה על עיניה בידה והביטה אחרי התנשמת המעופפות, עד שזו נעלמה מהעין בעומק המרחבים הכחולים. "אני מקווה שתספיק להגיע," סיפרה לאף אחד לפני שפנתה לצאת מהינשופיה "זה באמת חשוב שהטעלפוף לא יישאר פה בחורף."
"טעלפוף? מה זה טעלפוף? עוד אחת מההמצאות שלך, מג'נונה?" הקול הקר והגבוה ניסר את האוויר השקט של הינשופיה. לונה נעצרה והסתובבה, ממצמצת בשלווה בעיניה הכחולות .
"שלום דראקו. לא ראיתי שנכנסת," בירכה אותו בקול רך. היא מעולם לא הבינה את הנוקשות שבה דיבר, ובמפגשים הקצרים שלהם ניסתה לחקור את התופעה המוזרה. מסקנותיה עד כה היו מעטות למדי והעיקרית בהן הייתה שכמו השנורקק פחוס הקרן, הנסיך של סלית'רין מגונן על בטן רכה בקרניים קשות, או במקרה של הסלית'ריני- מילים חדות.
הנער היהיר השעין את כתפו על הקיר לצידו ושפתיו נפרשו בחיוך דק ואכזרי. לונה, הרבינקלואית הסהרורית הייתה אחת מהקורבנות הנוחים ביותר. היא מעולם לא התלוננה או קיללה אותו חזרה, היא רק עמדה בשקט וספגה את העלבונות שהטיח בה. מעודדת אותו בקבלה שלה לנסות חזק יותר, כאילו שאם יצליח לשבור את האמונה שלה בטוב הוא ינצח. ינצח במה הוא לא היה בטוח. "בשביל מי החבילה?" שאלה בסקרנות לגבי מראה החבילה החומה, שאחז תחת זרועו. היא התקדמה לקראתו, על שפתיה פרוש חיוך מהורהר.
"את אף פעם לא מפסיקה לחייך?" נשף והעביר את החבילה אל מאחורי גבו. לונה נעצרה והטתה את ראשה כמו ציפור.
"הצורפקים שמחים כשאני מחייכת. הם אוהבים שאנשים מחייכים אבל, אף אחד לא מחייך מספיק לאחרונה." עצב זר ערפל את צבע התכלת הבהיר של עיניה. המלחמה נעצה את שיניה בכולם, גם בריבנקלואית. דראקו נדהם לגלות שליבו נצבט למראה החיוך המחליק מפניה.
"החבילה היא לאמא שלי, צפרדעי שוקולד... אבל, אנחנו יכולים לאכול אותם בעצמנו. יש מספיק כאלו בבית." הוא הציע בהיסוס לא אופייני, מצפה שבכל רגע המג'נונה תצחק בפניו ותקרא לו רכרוכי. אבל ההקנטה מעולם לא נשמע מחוץ לראשו ומעולם לא חלפה בראשה של לונה.
"הו, אני אשמח." החיוך חזר לפניה, מאיר את התווים החיוורים באור עליז. הסלית'ריני העיף מבטים זהירים לצדדים, רק זה חסר לו- שייתפס יושב עם לונה מג'נונה. לאחר שווידא שרק הוא הרבינקלואית בינשופיה (ומאה משהו ינשופים) גלש במורד הקיר והתיישב בשילוב רגליים על הרצפה. לונה התיישבה מולו בקול חבטה קלה וגרמה לדראקו לצחוק בהפתעה.
"הריחופים לא אמורים להפוך אותך לקלילה?" הקניט ברוח טובה. הקול שלו מקבל לראשונה מאז נפגשו גוון חמים יותר. לא חם בדיוק, יותר כמו בריזה ימית ופחות כמו סופת השלג הרגילה.
דראקו הניח את החבילה בחיקו וקרע את נייר העטיפה החום. ריח מתוק ועשיר של שוקולד בקע מתוך הקופסא, גורם לשני בני הנוער להיאנח בשמחה. "אני אוהבת שוקולד, הוא נותן אושר." המשפט החידתי עבר ללא תגובה מצדו של הסלית'ריני, שהעדיף לשלוף מתוך החבילה צפרדע, מאשר להטריד את ראשו היפה בהגיגיה התמוהים של בת שיחתו.
"קחי," אמר ודחף את החבילה לעברה, מפתה אותה לשלוח את ידה אל החבילה ולהוציא צפרדע. לונה הידקה את ידה סביב הצפרדע המתפתלת.
"תמיד שנאתי את זה, היא רוצה לחיות." דראקו הרים את ראשו ובלע את חתיכת השוקולד שהייתה בפיו לפני שהחל לדבר(נימוסים הם ערך חשוב בכל משפחות האצולה, גם הקסומות).
"זה רק לחש, הן לא באמת בחיים." הנערה הבלונדינית הנידה בראשה.
"אני יודעת שזה לחש, אבל היא לא יודעת שזה לחש. היא עדיין רוצה לברוח." השתיקה התארכה כשהסלית'ריני בלע חתיכת שוקולד נוספת. תנועת הבליעה העבירה רעד זעיר בגרונו החיוור.
"אני מכיר כישוף שיפסיק את התנועה," הוא הציע. לונה הושיטה לעברו את אגרופה בהסכמה ושחררה את הצפרדע אל תוך ידו המושטת. דראקו סגר את אגרופו סביב הממתק ושלף מכיס גלימתו את השרביט שלו. הוא טפח שתי טפיחות מהירות על אגרופו ומלמל- "נאהמוטוס".
ההתפתלויות נגד פנים ידו נפסקו באת וכשפתח את אגרופו, נשארה הצפרדע ללא ניע במרכז ידו. "קחי."
"תודה," היא חייכה בהיסוס ולקחה את השוקולד בשתי אצבעות, בחנה את הצפרדע הדוממת בעיניים סקרניות לפני שנעצה בה את שיניה, נתנה לטעם העשיר של השוקולד להתמוסס בפיה.
דקות ארוכות חלפו בשתיקה ידידותית שהופרה מדי פעם בקולותיהם השקטים של הינשופים שקיננו מעל ראשם של השניים, ובמלמולים חרישיים של לחש ההקפאה. בין שניהם התרוקנה חבילת הצפרדעים כמעט לגמרי- עד שנשארה רק צפרדע אחת בתחתית הקופסא.
"היא שלך, אני מלא." לונה לקחה את הצפרדע בחיוך תודה והחזיקה אותו בידה.
"אני לא רוצה לאכול אותה. אם אני אוכל אותה, הזיכרון יעלם ולא תהיה לי שום תזכורת." דראקו כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה.
"את יכולה לקנות עוד בשבוע הבא, בהוגסמיד." הנערה הבלונדינית טלטלה את ראשה לשלילה. מפל השערות הבהירות קיפץ בנמרצות סביב ראשה.
"הן לא יהיו אותו דבר."
קול שיחה הפסיק את שיחתם, כאילו רעש החיים הרגילים הוא המחט שפוצצה את הבועה שבה היו שרויים נסיך סלית'רין והמג'נונה מרייבנקלו ואכלו יחד צפרדעי שוקולד. דראקו קפץ על רגליו וצעד בסנטר זקור לכיוון הדלת. הוא נעצר ליד הכניסה וזרק מעבר לכתפו: "עדיין לא ענית לי על השאלה, מג'נונה."
לונה הרכינה את ראשה, מאפשרת לשערה הבהיר להסתיר כמו וילון את חיוכה. העולם חזר למסלולו, אבל היא אימתה את התאוריה שלה. למאלפוי יש בטן רכה, וידע מפתיע בלחשים.