אלוהים

שם הפאנפיק: אלוהים
שם הכותב: Farseer
דירוג: G
שיפ: אין, די קריפי אם יהיה.
ז'אנר: אין לי מושג ירוק, ז'אנר רנדומלי כלשהו שאין לי איך להגדיר.
מספר מילים: 800~
ויתור זכויות: ליוצרי על טבעי (כי בוא נודה די ברור שלא אני כתבתי את הסידרה הזאת.)
ודבר אחרון וחשוב לא פחות תודה לבטא שלי מיקה Knocking on Heaven's Door שביטאה את הקטע הזה במהירות שיא.

כשאלוהים מביט למטה לכדור הארץ בפעם הראשונה אחרי יצירת האדם הראשון הוא גאה כמו הורה, ואולי אין פה שום דימוי - הרי הוא זה שיצר אותם. עיצב אותם, ברא אותם מחומר, העניק להם ריאות לנשום בהן ולבבות לאהוב בהם, נתן להם חיים.
עברו שנים מאז אותה פעם ראשונה שבה צפה מטה באדם הראשון משוטט כמו ילד, עיניו סוקרות בסקרנות את העולם החדש שנברא סביבו ועבורו. האדם השתנה, השתכלל, המציא נשקים. אלוהים מרגיש שהגאווה שחש ביצירתו מתחילה להחמיץ, מתלכלכת בדם חפים מפשע שנרצחו כדי להאדיר את שמו של מישהו, ולפעמים (וזה הכי מחריד לדעתו) אפילו כדי להאדיר את שמו.
זה הזמן שבו הוא מחליט להפסיק לצפות, הוא עודנו ההורה אבל ידו המכוונת נכשלה שוב ושוב מלהחזיר את ילדיו למוטב והוא עייף. כשטעם אכזבה מר בפיו הוא יורד לכדור הארץ, לעיירה קטנה שאת שמה לא זכר, אי שם במרחבים של ארצות הברית של אמריקה.
זאת שעת בוקר מוקדמת ואין נפש חיה ברחובות, רק אלוהים שצועד לאיטו בין הבניינים שהקימו ילדיו ונזכר בזמנים אחרים.
הוא נזכר בסדום, בשני מלאכיו שהתהלכו כמוהו עכשיו ברחובותיה החוטאים של העיר, לבושים כאביונים הרעבים לפת לחם. הוא נזכר בדלתות שנטרקו בפניהם, באנשים שירקו לרגליהם ולא נתנו להם אף להניח את רגליהם לדקה.
סדום, נאנח, הייתה הסדק הראשון במגדל התקוות שבנה על המין החדש - על ילדיו שלו, המין האנושי.
הוא לא בטוח כמה זמן שוטט ברחובות הריקים בשעת הבוקר המוקדמת, אבל היה זה זמן ארוך לפני שמצא את המחסן הנטוש - מבנה קורס שגגו צנח פנימה ונשארו ממנו רק ארבעת הקירות החיצוניים, דחוק בין שני בתים משפחתיים שדייריהם ישנו.
המקום המושלם.
ליתר דיוק, המקום המושלם כשאתה במקרה אלוהים ובריאה היא לא בדיוק נושא זר לך (כי אחרת זה לא ממש עונה להגדרה מקום מושלם, אולי חורבה מושלמת אבל בהחלט לא מקום מושלם). אלוהים בהיותו אלוהים ענה על הקריטריון (כנראה היחיד שעונה אליו למען האמת), מצא את המקום מושלם. הוא נעמד על חלקת הדשא המרוטה שבקדמת המחסן ודמיין את הבית שרצה. מולו המציאות השתנתה, מתעקמת ומתעוותת על מנת להכיל את הבית הקטן שהופיע יש מאין בין שני בתי המשפחה, במקום שבו שניות קודם לכן עמד מחסן מט ליפול.
שעה לאחר מכן כשהתעוררו המשפחות בקול המהומה שמאפיין את ההתארגנות של בוקר; השקמות, האצות, הכנת אוכל, כל הרעשים והויכוחים הנלווים ליציאה לבית הספר, לעבודה ולגן יתהו האנשים איך זה שצמח בית חדש באמצע הרחוב. המחשבה תחלוף במוחם לשניה, תשאיר טעם של קסם לפני שתעלם אי שם מאחורי מטלות היום יום ורשימת הדברים שצריך לקנות כשעוברים בסופר.
את אלוהים זה לא מפתיע, ילדיו לא ראו ניסים גם אם אלו נזרקו בפניהם בתוספת צעקת 'היי אתה, תפוס'.

אלוהים נאנח לעצמו והשעין את מרפקו לצד מכונת הכתיבה שברא שניות קודם לכן. הוא יצא לפנסיה והגיע הזמן לעסוק בתחביב שאף פעם לא מצא לו זמן לפני כן - כתיבה.
הוא התחיל להקליד, לוחץ לאיטו באצבע אחת לא מנוסה על מקשי המקלדת ובורא בפעם השניה עולם, אבל הפעם העולם הזה כולו בראשו. כי בעצם, הוא מהרהר בזמן שהוא קורא את הפסקה שכתב פעם נוספת, כולם יכולים לברוא עולמות.
הזמן חלף לאיטו וצ'אק (כי במהלך השנים אלוהים אימץ שם ארצי) גילה שהוא לא ממש סופר טוב, העולמות שהמציא - למרבה האירוניה - פשוט לא אמינים מספיק (בפעם הראשונה שעורך החזיר לו טיוטה של ספר בתירוץ הזה הוא כמעט פרץ בצחוק, ואז נזכר שבעצם גם העולם הזה הוא לא כל כך אמין).
הגילוי כמעט גרם לו להתחרט על ההחלטה לעזוב הכל ולצאת לפנסיה, ואז הוא נזכר - בהברקה גאונית, לפחות לדעתו - שהוא פשוט יכול לכתוב על המציאות. הרי זה עולם שהמציא, שברא יש מאין.
ככה הוא מוצא את דין וסאם ווינצ'סטר, אחים שחיים, למרבה האירוניה (צ'אק מוצא הרבה אירוניה בקיום של העולם, אולי הוא באמת לא יודע ליצור עולם אמין), בדיוק ממה שמרבית האנושות לא מאמינה בו - מפלצות ושדים. הסיוטים האפלים שחיים בצללים, או כמו שדין קורא להם - הדברים שחומקים בחסות הלילה (למען האמת, במקור זה היה איזה משורר סקוטי אבל אף אחד לא זוכר סקוטים, מלבד אולי את מרפי וזה בגלל שהוא נוקם...).
הוא צופה באחים וכותב. מעלה על נייר - לא מילולית, בעולם המודרני נראה שהכל הופך ללא מילולי, כולל השיחות - את השרפה שזרקה אותם לחיי הצייד. את המלחמות שלהם ביצורים שלוציפר (עוד ילד שלו שסטה מהדרך) יצר, ואז יום אחד הוא מוצא את עצמו כותב את עצמו לתוך הסיפור. מכניס את עצמו כחלק מהסערה מצילת העולם שהיא דין וסאם ווינצ'סטר.
זה מצחיק, אבל הוא מתחיל להבין שכן, הילדים שלו לא יראו נס גם אם זה יתרוצץ בתחתונים וורודים עם לבבות ויצעק אאוריקה, ושכן, הם נוטים לבחור בדרך הכי קשה שהם יכולים למצוא. וכן הם טועים ונופלים וטועים שוב כי אפשר.
אבל הם עדיין הילדים שלו וכנראה שהוא תמיד יאהב אותם.

מקווה שנהנתם :)