אשת החתול מוזגת שוטים

שם הפאנפיק: אשת החתול מוזגת שוטים (או מה שקורה שנותנים לגבריאל לשחק אמת או חובה.)
שם הכותב: Farseer
דירוג: pg-13 זאת מסיבה בכל זאת
שיפ: צ'ארלי/ג'ו ועוד שיפ רנדומלי לחלוטין
ז'אנר: Humor
מספר מילים: 2000~
ויתור זכויות: ליוצרי על טבעי (כי בוא נודה די ברור שלא אני כתבתי את הסידרה הזאת, כאילו הם הרגו את צ'ארלי.)
ודבר אחרון וחשוב לא פחות תודה לבטא שלי Hayley Atwell

דלת העץ הכהה נפתחה בקול אוושה חלוש שלא נשמע כלל מבעד למוזיקה העוצמתית שזרמה לה מכל סדק וסדק, שואגת בצלילים רועמים את מילותיו של שיר פופ מוכר לתוך אוזניהם של באי מסיבת ליל כל הקדושים השנתית של העולם הבא. באופן משעשע למדי, השם לא היה יומרני כלל ואכן רק שוכני העולם הבא- קרי המתים- התאספו לחגוג במסיבה הזאת.
בפתח הדלת עמדה אישה צעירה בתחפושת עבודת יד של אלף. למען האמת, אם תשאלו אותה- היא הייתה עונה שהיא לא מחופשת לאלף, אלא לאלדרין. (אלדרין הוא עדיין נחשב אלף, אבל אל תהיו קטנוניים. תנו לשחקני D&D לחיות את חייהם) הייתה זאת תחפושת מקסימה; טוניקה חסרת שרוולים שמשתרכת עד אמצע הירך, עשויה מבד דמוי עור בצבע קרם מוזהב. שוליה קושטו בפס רחב של מילים וסמלים באלפית שנרקמו בחוט אדום שבלט כמו אש על הרקע הבהיר, כמו זריחת שמש בשמי הקיץ הלוהטים. תחת הטוניקה היא לבשה מכנסי בד צמודים וזהובים, כהים מהטוניקה. לרגליה נעלה מוקסינים שחורים, מעוטרים בדגמים מורכבים של גלקסיות מסתוריות. כדי להשלים את התחפושת, כמובן, היא קלעה בשערה הקצר והאדמוני חוטים מוזהבים והרכיבה אוזניים מחודדות מזויפות.
"צ'ארלי," קול לא מוכר קרא בשמה וגרם לה להסתובב במהירות לפינה הרחוקה של הפאב בו התארחה המסיבה בשנה הזו. היה זה מעין פונדק דרכים בנוי עץ כהה בסגנון מעט מיושן (אפילו הייתה מכונת דיסקים ישנה שהבהבה בשקט בפינה מרוחקת בפונדק), אבל למען המסיבה המקום קושט בהתאם לרוח החג. קורי עכביש מזויפים נתלו בין קורות העץ הכהות שתמכו בגג, דלעות מוארות גיחכו ברשעות מכל שולחן ומישהו אפילו הוסיף מספר גולגולת אנושיות שנראו צוחקות באור החלש. בקיצור, המקום נראה כמו מקום מסרט אימה זול.
צ'ארלי נדחקה בין האנשים שהצטופפו בחדר בדרכה לעבר השולחן האחורי, ממנו הגיע הקול. בדרך היא תהתה במין דאגה מעורפלת (קשה מאוד לדאוג לאחר המוות) איך הצליחה לשמוע קול אחד בתוך הרעש וההמולה שמילאו את הפונדק עד שפתו. כשהגיעה לפינה האחורית, ממנה בקע שמה, צ'ארלי נעצרה במרחק שני צעדים משולחן עץ עגול שנדחק לפינה וסקרה את ששת האנשים שישבו סביבו, מרוכזים לחלוטין בבקבוק הרום הריק שהסתחרר במרכז.
היא לא הופתעה לגלות שהיא אינה מזהה אף לא אחד מהם. אחרי הכל, היא מתה חדשה למדי ולמיטב ידיעתה, מרבית חבריה עוד בחיים (אפילו שבקשר לסאם ודין ווינצ'סטר קשה לדעת). היחיד שהרים את ראשו להביט בה היה בחור בהיר שיער שישב בכיסא הקרוב אליה. הוא נראה בשנות השלושים לחייו, בעל עיניים זהובות וחיוך קונדסי שהלם באופן מפליא את תחפושת הכובען המטורף שלבש.
חיוכו התרחב למראה של צ'ראלי ושריקת הערכה נמוכה נפלטה מפיו.
"יופי של אוזניים, ג'ינג'ית." צ'ארלי נגעה בקצה המחודד של אחת מהאוזניים המזויפות וחייכה.
"גם אתה בעצמך נראה לא רע, כובען." הבחור צחק ונפנף בידו, מסמן לה להתיישב בכיסא הריק שניצב לצידו. [i]מוזר,[/i] חשבה לעצמה צ'ארלי בזמן שהתיישבה וישרה קמט בלתי נראה בטוניקה. [i]הייתי בטוחה שלא היה כאן כיסא נוסף עד לפני רגע.[/i]
הכובען חיכה עד שתתיישב כדי להציג את עצמו.
"גבריאל," אמר בעיניים נוצצות בהומור, אך צ'ארלי לא הייתה בטוחה שהבינה את הבדיחה. "ואלו הם אנה, אש (Ash), אדם, טסה וכמובן, אחרונה חביבה- החברה של המוס, ג'ס." גבריאל מחא כפיים בסיפוק כשסיים להציג את כל היושבים סביב השולחן. "ועכשיו, כשכולם מכירים את כולם, בואו נמשיך לשחק!"
ההכרזה העלתה על פני הנוכחים שלל הבעות שונות שנעו בין ייאוש מוחלט להתרגשות רבה, אך כולם צייתו וחזרו להביט בבקבוק הרום המסתובב. ג'ס, שישבה מצידה השני של צ'ארלי, מרפקה אותה בעדינות כדי למשוך את תשומת לבה.
"את מכירה את החוקים של אמת או חובה?" לחשה בשקט. צ'ארלי הנהנה. מי לא מכיר את החוקים של המשחק הזה? למרות שלא שיחקה בו הרבה שנים- לא מאז מסיבת הכיתה בגיל ארבע עשרה (שזה אירוע שממש לא רצתה לזכור). מרוצה מכך שווידאה שה'חדשה' לא תהיה אבודה, ג'ס התיישרה חזרה כיסאה והתרכזה בתנועותיו של בקבוק הזכוכית, שבאורך פלא לא החל להאט עד שגבריאל לא סיים לדבר (יש כמה יתרונות בהיותך מלאך, אחרי הכל).
צ'ארלי ניצלה את הזמן בו כולם התרכזו בבקבוק כדי לנסות לעמוד על קנקנם של שותפיה הלא-צפויים למשחק חברה, היא התחילה באדם שישב מולה ונראה כצעיר ביותר בחבורה המוזרה. שערו הבלונדיני דהוי ולסתו החלשה העניקו לו חזות לא מאיימת בעליל, אך היה משהו בעיניי שלו שהזכיר לה מעט את האחים וינצ'סטר, מין סכנה שקטה כזאת שהוסתרה כמעט לחלוטין על ידי הבעת פניו התמימה. הוא לבש, ממה שהצליחה לראות, תחפושת בסיסית של פיראט. חולצת בד לבנה עם פתח גדול באזור הצוואר, מטפחת אדומה שנקשרה סביב החלק העליון של זרועו וכובע משולש שחור שנח במעוקם על שיערו הבהיר.
מאדם, מבטה עבר לטסה שישבה לצידו. היא נראתה חביבה למדי עם פניה היפים ושערה הככה. היא לבשה תחפושת פשוטה של אחות, אך מסיבה שלא הייתה ברורה לצ'ארלי, הסמל של הצלב האדום הוחלף בסמל שחור בצורה של מגל.
לפני שהספיקה לעבור לאש או לאנה, הבקבוק נעצר- כשהפקק מצביע לעבר טסה והבסיס לעברו של גבריאל. החיוך הקונדסי של גבריאל רמז, לא ממש בעדינות, שהבקבוק לא עצר כך רק מכוחו של הגורל ושאולי התערבה במעשה גם ידו של מלאך מסוים. אך ללא יכולת להוכיח זאת, המשחק המשיך ללא הפרעה.
"אז טס, טס, טס. מה נעשה איתך?" טסה גלגלה את עיניה וחלקה מבט משועשע של ייאוש עם אנה.
"שואל אם אני בוחרת אמת או חובה?" הציעה בקול נטרלי וגרמה לאנה לצחקק מאחורי ידה.
"כמובן, אמרת או חובה?" החיוך של המלאך לא מש מפניו ואפילו מעט התרחב.
"חובה." גבריאל טפח על שפתיו במחשבה.
"בוא נראה, מה אבקש ממך לעשות... אולי- לא, זה משעמם. ואולי- לא, את זה אני מעדיף שלא לראות. או, אני יודע," קריאת ההתרגשות הפתאומית הפתיעה את צ'ארלי, לאחר כל המלמולים חסרי הפשר. יא התיישרה בבהלה במושבה. "חובה עלייך לנשק את מי שאת הכי נמשכת אליו, או אליה, במעגל."
טסה נאנקה בחוסר רצון והתכופפה קדימה, שולחת את ידיה לאחוז בדש שמלתה הכחולה של אנה. (צ'ארלי לא הצליחה להבין למה הבחורה אדומת השיער התחפשה. זה נראה כמו איזו דמות מספר ישן. שמלה כחולה ארוכה, כובע קש פשוט שמעוטר בסרט ומגפיי ער כהים עד הירך. למען האמת, היא נראתה קצת כמו סופי מהטירה הנער. מלבד השיער האדום והחוסר הברור במכשף מרוכז בעצמו העונה לשם האול).
אנה לא התנגדה כלל שנמשכה קדימה והצמידה את שפתיה לנשיקה בהתלהבות.
"נשיקה לוהטת, אחות קטנה, אבל אלו שלא נהנים מנה רוצים להמשיך לשחק." השתיים נפרדו בלי התלהבות וחזרו למקומותיהן, אנה סמוקת פנים וטסה מחייגת בקורת רוחב.
"טסה, תורך לסובב," הזכיר אדם למלאך המוות המבושמת שישבה לצידו.
"כן..." הסכימה בהיסח דעת, עדיין מרחפת לה על כנפי הנשיקה שלה עם המלאך אדומת השיער. היא סובבה את בקבוק הרום במהירות, שולחת אותו לסחרור מטורף במרכז השולחן. הפעם, הבקבוק נעצר לא עזרתו האדיבה של מלאך מסוים בתחפושת הכובען המטורף. פקקו נטה לכיוונה של ג'ס ובסיסו לכיוונו של אש.
"אמת או חובה?" שאל בהבעה רצינית והעביר את ידו בשערו הארוך על גבו, קצר על מצחו. באופן מפתיעה, התסרוקת המגוחכת נראתה מצוין עם תחפושת הגיטריסט האפל שלבש. צ'ארלי בהחלט חשבה שהוא דומה לאחד מחברי מטאליקה (יותר מדי זמן עם דין גורם לך לזכור בעל פה שירי מטאל משנות השבעים, להעריך פאי ותמיד להסתובב עם סכין במגף).
"אמת," אמרה ג'ס בבחירה מהירה. כפי הנראה, היא ראתה כמה מהחובות של אש והעדיפה לוותר על התענוג לחוות אחת מהן על בשרה.
"בחירה טובה," אמר אש והניד בראשו בהסכמה בזמן שחשב על שאלת אמת ראויה. "למי את הכי מתגעגעת מהצד השני?"
ג'ס נשכה את שפתה בכדי להחניק יבבה וענתה בלחישה. "סאם." צליל השם האחרון עוד לא נגמר אך ג'ס כבר החלה לסובב את הבקבוק, מהרת להמשיך במשחק ולהשאיר את העגמומיות מאחוריה.
הבקבוק החל להאט בהדרגתיות, מסתחרר כמו שיכור במעגלים עקומים עד שנעצר. פקקו מצביע לכיוונה של צ'ארלי. היא נעצה בו מבט נבגד והרימה את עיניה ופגשה בחיוכו הנעים של אדם. [i]מזל,[/i] צ'ארלי נאנחה. אדם לא נראה כמו אחד שייתן חובות קשות מדי.
"אמת או חובה?"
"חובה," צ'ארלי ענתה בביטחון וחיכתה שאדם יגמור לחשוב.
"חובה עלייך לקנות את הסבב הבא," הוא אמר והורה בידו על כוס בירה ריקה שנחה לצד מרפקו.
"זאת החובה הכי טובה שהצלחת למצוא? מה עם קצת אקשן, משהו?! לא, כלום. החובה הכי משעממת שאפשר," התלונן בקול רם גבריאל. אך בכל זאת, הוא נראה די מרוצה כשצ'ארלי קמה ממקומה לקול מהומת הזמנות ואף הוסיף הזמנה מיוחדת. "דאקירי. ותגידי לברמן לשים כמות משולשת," הוא עצר שנייה במחשבה והמשיך. "לא, כמות מרובעת של סוכר."
עדיין מגחכת מההזמנה המוזרה לקוקטייל, צ'ארלי נדחקה בין המוני הגופים שפקדו את רחבת הריקודים של הפאב לעבר דלפק העץ הממורק של הבר. היא נעמדה על יד הדלפק, דחוקה בקושי בין האמפתי ודמפתי (ליתר דיוק, בין שני גברים שהתחפשו לתאומים המשעשעים מארץ הפלאות) והניפה את ידה בניסיון למשוך את תשומת לבו של אחד משלושת הברמנים שהתרוצצו כמו אחוזי תזזית מאחורי הבר. "הייתי שאננה," מלמלה בזעף לעצמה כשפעם נוספת חלף אחד הברמנים לידה והתעלם מידה המורמת. "האדם הזה רק נראה תמים," המשיכה לרטון בזמן שעיסתה את ידה בניסיון להחזיר את זרימת הדם לאצבעותיה ושקלה לחזור לשולחן בידיים ריקות. הבר היה עמוס מדי ובאמת שכבר צרבו לה השרירים בזרוע.
אך לפני שהספיקה להגיע למסקנה שלא, היא כנראה לא תחזור לשולחן בידיים ריקות (ייקחו השדים את הגאווה. אם כבר מדברים על לקיחות בידי שד, הם מוזמנים גם לבוא לאסוף את האמפתי, שמרפקו נתקע בצלעותיה של צ'ארלי כל פעם שנע), אחת משלושת הברמנים נעצרה לפניה.
הייתה זו בחורה צעירה ובלונדינית, שאת מחצית פניה העליונה הסתירה מסכה שחורה וחלקה, ממנה בלטו שתי אוזני חתול משולשות. לגופה לבשה מכנסח עור שחורים וצמודים, גופייה הדוקה וככה, ז'קט אופנוענים שחור וכמובן, להשלמת המראה, היא תלתה מחגורתה שוט מגולגל ושני אקדחים כסופים. הברמנית חייכה בנוקשות ונעה בחוסר סבלנות מרגל לרגל. הפאב היה עמוס מאוד ולא היה לה זמן להתמהמות של הג'ינג'ית שבהתה בה מבלי לפתוח את פיה להזמין.
"עם כמה שהוחמאתי שהמראה שלי השאיר אותך חסרת מילים, את צריכה להזמין. אם לא שמת לב, עמוס מאוד היום."
צ'ארלי הסמיקה והשפילה את מבטה לדלפק עץ. היא לא התכוונה לבהות אבל התחפושת של הברמנית ממש נראתה כמו תחפושת של אשת החתול- ובמקרה הייתה זו אחת מדמויות הקומיקס החביבות עליה, אז דעתה קצת הוסחה.
"הו, כן... מצטערת. פשוט, התחפושת שלך. אני ממש אוהבת אותה ו... כן, אני אזמין עכשיו." סיכמה בצורה עילגת למדי את הרגעים האחרונים. להפתעה, הברמנית צחקה.
"זה שינוי מרענן ממשפטי הפתיחה הרגילים. באמת שאני אצליף באדם הבא שישאל אותי אם אני באה לכאן הרבה. שמעת פעם כזו שורת פתיחה לעוסה?" הברמנית השעינה את מותנה על צד הדלפק וטופפה בציפוריה, שנצבעו בצבע כסף, על השוט התלוי מחגורתה, כמי שחולקת סוד עם חברתה הטובה.
צ'ארלי לא הייתה בטוחה מה היא אמורה לענות. היא בכלל לא הכוונה לפלרטט עם הברמנית ובטח לא ציפתה שהפלרטוט יצליח. עכשיו, כשהצליח, לא היה לה רעיון איך להמשיך את השיחה והיא מצאה את עצמה פותחת את פיה בלי להוציא מילה. למזלה, הברמנית ידעה מה לעשות.
"ג'ו הארוול," אמרה והושיטה את ידה ללחיצה. צ'ארלי ניגבה את ידה, שנהייתה לחה פתאום, בטוניקה שלה ומיהרה לאחוז בידה המושטת של ג'ו.
"צ'ארלי ברדבורי." ידה של ג'ו הייתה חמה כנגד עורה של צ'ארלי והיא מצאה את עצמה מתקשה לשחרר את אחיזתה ולהשיב את ידה של הברמנית לבעליה. אבל זה היה בסדר, כי גם ג'ו לא ששה לשחרר את ידה של הג'ינג'ית החמודה. למען האמת, היא די נהנתה מהמצב ולא חשה לסיימו.
"אם דיברנו על תחפושות... את אלף, נכון?" צ'ארלי עיקמה את אפה והצביעה כמיטב יכולתה על כל גופה (מהלך מסובך למדי כשמנסים לבצע אותו בבר צפוף עד כדי כך שהאמפתי ודמפתי מדברים מעלך ראשך).
"זה לא אלף, זה קוסטפליי לדמות האהובה עליי והיא אלדרין, לא אלף. למה אף אחד לא מבחין בהבדל?" ג'ו מצמצה באיטיות, מנסה להבין מהו אלדרין ואיך הג'ינג'ית הצליחה לדבר כל כך מהר מבלי לנשום.
"אלדרין, את אומרת?" התפשרה לבסוף על שאלה ניטרלית בניסיון להמשיך את השיחה.
"זהו תת גזע של אלפים, הם לוחמי חופש." ג'ו הנהנה בראשה לאות הסכמה, אפילו שהיא עדיין לא הצליחה להבין מהו ההבדל. אלפים מחודדי אוזניים, וגם החבר'ה האלו מחודדי אוזניים ואת כולם היא מעדיפה שלא לפגוש (אחרי מספר שנים כצייד, אתה לומד להיות חשדן כלפי יצורים על טבעיים).
צ'ארלי נעה במקומה בחוסר נוחות. הברמנית הבלונדינית מצאה חן בעיניה, אך השיחה פשוט לא קלחה ו... שיר הפופ המתקתק שהתנגן עד עכשיו התחלף בצלילי הגיטרה העמוקים של הפתיחה של השיר Nothing else matters.
"אני אוהבת את השיר הזה," אמרה ג'ו והפתיעה את צ'ארלי בהכרזתה.
"באמת?" חקרה בזהירות. בכל זאת, לא בכל יום מכירים מישהו שמזהה את אחד השירים של מטאליקה, ועוד מכריז שהוא אוהב אותו.
ג'ו חייכה מין חיוך מריר-שמח, בעל רמז עבה לנוסטלגיה. "חבר טוב שלי נהג, בעצם- אני מניחה שעדיין נוהג- להשמיע את מטאליקה בקולי קולות כל פעם שנהג. והוא נוהג בלי סוף, אז התחלתי לאהוב את השירים האלו בעצמי."
צ'ארלי נשכה את פנים לחייה בכוח כדי לעצור את הדמעה שאיימה לגלוש מעינה. החבר הזה שתיארה ג'ו נשמע בדיוק כמו דין. עם שירי מטאליקה שלו ונסיעות בלי סוף. היא התגעגעה אליו, אל שניהם- בעצם. סאם ודין ווינצ'סטר, החברים הכי טובים שהיו לה. "בואי נרקוד," ג'ו הציעה בעליזות שמטרתה להפר את העגמומיות שנחה עליהן כשההרמוניה הפועמת של התופים הצטרפה לצלילי הגיטרה. "גם ככה כמעט סיימתי את המשמרת."
ג'ו צעדה שני צעדים אחורנית וסימנה לכולם להתרחק. היא חיכתה עד שכל העומד בסמוך לדלפק נרתע והשאיר לה מקום ריק בצורת חצי עיגול בצד השני לפני שחצתה את המרחק הקצר בשני צעדים וזינקה מעל הבר, נוחתת בקלילות על רגליה, על אף מגפי העקב הגבוהים שנעלה לרגליה. "בואי." היא שילבה את זרועה בזרועה של צ'ארלי וגררה אותה אחריה לרחבת הריקודים.
"אנחנו לא נקבל את השתייה שלנו, נכון?" רטנה טסה בשעשוע מסוים כשצפתה בג'ו ובצ'ארלי רוקדות צמודות זו לזו לצלילי המוזיקה.
"זה בהחלט לא נראה ככה," הסכים אש כשהשתיים שרקדו חבוקות פרצו בצחוק לא מוסבר וחלקו נשיקה מהוססת.
"תפסיקו להתלונן," נזף בהם גבריאל ולקח לגימה מהדאקירי המתוק יתר-על-המידה שהופיע בידו. "פעם אחת החובה של אדם לא משעממת."

טוב בוא נקווה שאני הצלחתי לעמוד בציפיות ושמרתי אותם פחות או יותר קנון.