לב שבור

היית הכל בשבילי. 

לא חשבתי שעוד אצליח לאהוב אי פעם, עד שאתה הופעת. 

החיוך שלך נתן אור לחיי. המגע שלך נתן לי עוד אפשרות לחייך. 

מאז שראיתי אותך, הבנתי שאני לא יכולה בלעדיך. 

בפעם הראשונה שהבטת בעיניי, הרגשתי רטט בכל גופי.

בפעם הראשונה שהחזקתי בידי, עברה בי צמרמורת עזה. 

הנשיקינו הראשונה, חשתי איך כל העולם נמס וריק מסבבינו, ויש לי רק אותך בעולם. 

היית מה שחלמתי עליו: מישהו לאהוב, מישהו שאני יכולה לסמוך עליו. מישהו שאני יודעת שלא יאכזב אותי לעולם. קרן אור בחיים שלא האירו לי פנים לעולם. 

כשהלילה היה מגיע, והלילות הקרים הזכירו לי דברים שרציתי לשכוח, חשבתי עליך, על החיוך שלך, והכל היה נמוג. 

כל דקה שהיינו יחד הייתה קסם עבורי. 

לא יכולתי להפסיק לחייך כשהייתי איתך. 

נתת לי כל מה שהייתי צריכה. 

אהבה. 

לא משנה ממי. 

המכתבים שהיית שולח לי היו נשמרים גם בליבי, וגם בתוך הכספת שלי. לא יכולתי בלעדיך. 

זה היה כל כך לא צפוי. 

הודיעו לי שקרה לך אסון, ושאתה גוסס, ושאתה רוצה להגיד לי מילים אחרונות. 

ממוחי נמחקה כל מחשבה, ליבי הפסיק לפעום, אבל רגליי רצו אליך, אוזניי משתוקקות לשמוע את מילותיך, אל קולך שתמיד היה בו די כדי להרגיע אותי - 

הגעתי, לא יכולתי להסתכל בך. עיניי רק בהו, מלאות בדמעות, בך. גססת. 

במאמץ אדיר הבטת אליי, עניך אמרו כאב. 

"אני מצטער," לחשת את מילותיך האחרונות, "אני אוהב אותך."

ואז נדמת, לתמיד. 

לעולם לא תשוב. 

לעולם לא אוכל שוב לאהוב. 

הקרן אור היחידה שהייתה לי בחיים נמוגה.

ליבי שבור. 

לתמיד. 

ולעולם לא יתרפא