רצונות הפוכים

לעולם לא ישכח את המבט על פניה. את עיניה הנקרעות בדמעות אכזבה. הזיכרון הזה ירדוף אותו לעד. האושר שלה, שנגדע ממנה באכזריות, בגללו.

הכל התחיל באותו אחר צהריים בוהק, כשהשמש נצצה על האגם ומאות תלמידים שכבו על הדשא, מתבטלים. הוא טייל על שפת היער האסור, רגליו גוררות אותו בחוסר מנוחה, עיניו נוצצות באותו ברק מרושע שהופיע בעיניו כשהיה עצבני. 

ואז הוא ראה את הרמיוני גריינג'ר, שוכבת על הדשא, לחיה שעונה על ידיה, ועיניה המעורפלות נעוצות בהרים הרחוקים, האפלים, המקיפים את טירת הוגוורטס. היא לא הבחינה בו.

הוא לא זוכר איך הכל התגלגל מאז.

חודשים שלמים עברו, אבל דראקו עדיין זוכר את אותם שבועות ארוכים, בלתי נגמרים, שהם היו יושבים ביחד, עיניו נעוצות בדמותה, ואת פיה הלוחש בביישנות: "אני אוהבת אותך".

אבל זה לא יכל להימשך. 

הוא לא רצה בה, בגריפינדורית זהובת השיער ופה השושנים.

ליבו חשק בנערה אחרת, נערה ששערה השחור ועיניה החדות העידו על סלית'ריניות מושלמת. אסטוריה גרינגרס.

היום הנורא הזה היה חייב להגיע מתישהו, ולקרוע את מסכת האהבה שהראה לגריינג'רית. 

היא כל כך רצתה בו, והוא לא היה יכול להמשיך בשקר הזה. הוא אינו רוצה בה.

הדמעות שלה הקשיחו את ליבו, אך בכל זאת חרטו בליבו תמונה דומעת של נערה אחת, שליבה נשבר בגללו.