אפר

היימיטץ' משום מה מייד הבין שהוא חולם; אולי כי היא הייתה מתה יותר מעשרים שנה.

זה אותו החלום שחלם לעיתים במשך השנים, החלום היחיד שלא גרם לו להתעורר משותק מפחד, תוקף דברים שלא שם עם הסכין שלו. כשהוא חלם היא עדיין הייתה בת שש עשרה, למרות שלפי החישוב שלו היא כבר הייתה בת יותר מארבעים. אבל היא תהיה בת שש עשרה לנצח. היא עלתה מהאגם, נוטפת מים ויפהפיה, סוחטת את שיערה הבהיר שהמים הכהו. היא חייכה אליו, ופניה היו נקיים מהסימנים האלו של כאב, עצב, ומין לאות שכזו, כאילו הם כבר ויתרו מזמן, ועייפים מהחיים. הוא בחן אותה. שום פצעים. שום דם. רק נערה עליזה וצוחקת. בערך אז הוא התעורר.

זה לא היה זיכרון, כי זה לא קרה מעולם. זה היה עתיד שהתפספס, שלא יכל לקרות, בגללם. כי הם הרגו אותה. הוא פחד שבסוף זה ייגמר בין שניהם, קרב לחיים ולמוות, אבל הוא הופתע מעוצמת הכאב העז, האלים, שהוא חש כשהוא צפה בה מתה. הוא רצה לנפץ, לקרוע, לשבור, להרוס, להחריב, לחסל.

בהתחלה היא לא עניינה אותו בכלל, רק הבת של בעל חנות הממתקים הזעירה שבמחוז שתים עשרה. בת סוחרים בלונדינית ששתי נערות בהירות שיער נצמדו אליה, כאילו בכוחן להחזיק אותה שם. נערה שהתנתקה מהן באומץ וצעדה לבמה. הוא הבזיק אליה חיוך אז, ציני ומריר וזועם ומפוחד. היא לא השיבה חיוך, רק קימטה את מיצחה והביטה בו, כאילו ניסתה לפתור בעיה מתמטית מסובכת.

בזירה היא התגלתה כבעלת תושייה אדירה, והצילה אותו פעם ממוות, והם נשאבו לברית מהסוג שקשה מאוד להפר. משהו בה גרם לו לרצות להגן עליה, למרות שהיא הייתה מחטיפה לו אם הוא היה אומר לה את זה. משהו בה גרם למשהו להתלקח בחזה שלו. הוא שותה במשך שנים רק כדי לנסות לשחזר את התחושה, את השריפה הכי טובה שיכולה להיות.

השריפה שמייזלי דונר הציתה.

ואז היא מתה, והוא החזיק בידה החלקלקה מדם כשהיא גססה, לוחש לה מילות נחמה שלא שיכנעו אף אחד, בטח שלא אותה. והיא הביטה לשמיים הכחולים וחייכה מבין הדמעות שלו.

כשהתותח ירה, האש בחזה שלו כבתה.

והשאירה רק אפר המתפזר ברוח.