דמעות

את הבטת בי, עינייך עצובות, ואמרת את המילים ששברו לי את הלב. 

"אני מצטערת, דראקו. אני לא אוהבת אותך. חשבתי שאני כן, אבל אנחנו שונים. אני מצטערת."

הבטתי אלייך, ליבי נשבר, ואני לא מאמין. 

את יישרת אליי מבט עצוב. שפתייך האדומות, הקטנות והיפות היו מהודקות זו לזו, שערך החום המדהים, שהקסים אותי כל כך, נראה עוד יותר יפה, ועינייך החומות, החודרות, שכה אהבתי להביט בהן - הביטו בי בעצב. 

ואז התחלתי להבין. לא נועדנו. הגורל מפריד ביננו בכח. אבל אני אוהב אותה. 

הרגשתי איך דמעות קטנות, שקופות ומלוחות מציפות אט-אט את עיניי, השפלתי את ראשי. 

המשכת להביט בי. 

הדמעות החלו לזלוג בשקט. 

את לא הגבת. 

לא הרמתי את ראשי. 

הדמעות אמרו הכל. הן הציפו את לחיי החיוורות, וירדו לאט אל פי, ממליחות אותו בטעם מלוח. כמו שהרגשתי בלב. 

ואז - 

הרגשתי יד חמה על פניי, נוגעת בדמעות, כאילו מבקשת לספוג אותן...

ידך הנעימה. 

דמעותיי ירדו אל ידך, יותר באיטויות, והתנפצו על אצבעותייך הארוכות. 

עינייך הביטו בי, והתמלאו גם הן בדמעות. כאילו הזדהת איתי. 

והבנתי, שהיית רוצה שנהיה יחד. 

אבל זה בלתי אפשרי. 

הרגשתי את מצחך נצמד אל מצחי, וידייך נגעו בלחיי, והדמעות של שנינו ירדו, ושתקנו. 

לא היה מה לומר. 

אבל מה שידענו הוא, שאנחנו נפרדים כעת, לעולם. 

והדמעות ימשיכו לזלוג תמיד, בלי שיהיה לי אותך, כדי לספוג אותן.