המנהל השנוא ביותר

*נכתב במקור לפעילות "נקודת מבט אחרת" בפורום פאנפיקים- נקודת מבט של דיוקן.

-

פיניאס ניגלוס בלק היה וככל הנראה יישאר המנהל השנוא ביותר בתולדות הוגוורטס. הוא תהה לעצמו האם השימוש בשוטים כלפי תלמידים סוררים (אז זה היה הרבה יותר מקובל) או עצם העדפותיו הגלויות לעין לתלמידי סלית'רין הם שהקנו לו את התואר הכבד הזה.
פיניאס העביר את ידו בזקנו, שהלבין לקראת סוף ימיו, ולכן היה כסוף גם בדיוקנאות שלו- בצעירותו, הוא היה גבר נאה, גבוה למדי ובעל שיער מתולתל, שחור ושופע; ואת זה ללא ספק ירשו נכדיו וניניו עד האחרון שבהם. רק את העיניים הכחולות שלו הוא לא הוריש לאף אחד- הם קיבלו את העיניים החומות של הצד האחר במשפחה.
פיניאס התגאה במרבית צאצאיו, והוא טרח לספר זאת לכל מי שרק היה מעוניין לשמוע (ליתר דיוק, מי שהנימוס מנע ממנו לסרב להאזין)- הוא הדגיש כמובן שדיוקן נוסף שלו ניצב מפואר בבית משפחתו, לכל אורך הדורות. אפילו כאשר הצאצא האחרון לבית בלק- סיריוס בלק, הבן השנוא של וולבורגה- השמיד את כל הדיוקנאות של בני המשפחה (פרט לוולבורגה עצמה, שכושפה שם), הדיוקן שלו ניצב בגאווה.
לא כל קוסם או מכשפה זוכים לכבוד שבקבלת דיוקן- לא פשוט להכין כאלה והאמנים הולכים ופוחתים עם השנים. על כן, פעם בדור מתקיימת אסיפה של כל חברי הקסמהדרין בדלתות סגורות, ובפיקוח משרד הקסמים מוחלט מי מהקוסמים והמכשפות תרמו לקהילה מספיק כדי לקבל דיוקן. חל איסור מוחלט ליצור דיוקנאות ללא אישור זה. בבית בלק, כמו גם בבתים של קרובי משפחתם טהורי הדם, נהגו לכופף מעט חוקים שפחות מצאו חן בעיניהם- ועל כן, מכובדי המשפחה הצטלמו באחד הימים, וביום מותם גילו על דיוקן לא חוקי שהוסתר עד לרגע זה. זה עלה מיליונים, אך משפחת בלק מעולם לא חיה בצמצום.
אנשים לא מבינים את גודל הכבוד שבקבלת דיוקן עד שהם מגיעים לסוף: אדם שזכה בחייו לכבוד כה גדול עד שהוכן עבורו דיוקן קסום, לא צריך קסם אפל או פשרה מעוררת חמלה כדי להישאר בחיים- הוא פשוט נשאר. משאיר חותם נצחי, אם תרצו. המגבלות של דיוקן זניחות כמובן אל מול יתר אפשרויות האל-מוות. יותר מכל, זה היה מה שהניא את פיניאס לחשוק במשרת מנהל הוגוורטס; כל מנהלי הוגוורטס כולם זכו בדיוקן, ובמשרד המנהל בחברת כל אותם דיוקנאות הייתה חוויה של ממש. פיניאס, על כל פנים, העדיף אותם על פני וולבורגה בגרסה העצבנית- הדבר היחיד שהמתין לו בדיוקנו השני בכיכר גרימולד.
פיניאס לא כיהן בתפקיד המנהל זמן רב- הוא קיבל את המשרה חצי תריסר שנים לאחר שבנו הצעיר סיגנוס סיים את לימודיו (בסלית'רין, מיותר לציין), ופרש פחות מעשור לאחר קבלת התפקיד. הוא לא העריך את המנהלים מספיק, עד שנעשה כזה בעצמו- תלמידים זה סיוט, הרבה יותר מאשר גידול ילדים. פיניאס לא סבל את תלמידיו כמעט באותה מידה שחיבב את רוב צאצאיו; הוא עצמו היה יוצא בית סלית'רין (נו באמת, אתם טיפשים אם לא הבנתם זאת ממבט חטוף בצבעי הבית שעיטרו את דיוקנו בהוגוורטס). מכאן שכל בן, נכד או נין שמוין לביתו האהוב זכה לאהבה עיוורת. היו כמה ששברו את המסורת- כמו איסלה- השם העמום נחרך עוד לפני שזכר את עצמו, פיניאס קרובו שלא הזכירו אותו יותר, מריוס נכדו- הוא צפה בסיגנוס אביו חורך את השם בעצמו, ויש עוד רבים שכאלה. יותר מדי, יאמרו אחדים. אבל בשלב מסוים פיניאס החל לחשוב שאולי להיות לא סלית'ריני או לבגוד בטוהר הדם לא צריך לגרום לנידוי במשפחה. נקודת המפנה, פיניאס שיער, הייתה כאשר מריוס נמחק מהעץ המסורתי- הוא חיבב את מריוס, הוא היה הנכד האהוב עליו בצעירותו שכיבד אותו יותר מכולם. אז מה- קצת אומץ, מיון לא צפוי- וכך מוחקים את הילד שלך...? לאן זה הוביל? לכך שהעץ המשפחתי נעצר בדיוק כפי ששם המשפחה בלק איננו עוד- ארקטורוס הביא לעולם רק בנות, היתר הלכו והתמעטו ולפני פחות משנתיים נרצח סיריוס, האחרון מבית בלק. האירוניה כמובן הייתה העובדה שבלטריקס לסטריינג'- לשעבר בלק, לפני חתונתה עם הטינופת העונה לשם רודולפוס לסטריינג'- רצחה אותו. פיניאס מעולם לא חיבב את נכד-נכדו, אולם הצטער לשמוע על מותו הטראגי.
וכעת, נותר רק הוא על מנת לשאת ולפאר את משפחת בלק (הוא וגם וולבורגה, אך הייתה לו תחושה שממנה לא תגיע כל ישועה).
על כל פנים, הבית בהוגוורטס- זה כבר לא משנה. הוא הבין זאת בכל אותן האזנות (בסתר) לשיחות של דמבלדור, שקשר קשר עם לא אחר מאשר סוורוס סנייפ, תלמיד סלית'רין מושבע; והעולם השתגע לגמרי כאשר סנייפ החל להגן על פוטר אחרי שדמבלדור הלך- ופיניאס מצא את עצמו תומך בפוטר, לפחות עד שהחברה הבוצדמית שלו דחפה את הדיוקן מכיכר גרימולד לתוך הארנק שלה. אתם אולי לא יודעים, אבל הדיוקנאות הם כמו בית- ובמקרה של פיניאס, היה לו מסדרון קצר שהפריד בין שני הדיוקנאות שלו, וכל דיוקן הכיל חלל ריק בשני צידיו על מנת לאפשר מעבר בין הדיוקנאות שבאותו חדר. ורק למקרה שתהיתם- כן, הגוף מרגיש הכל. אחרת, למה חשבתם שפיניאס התעקש להיות מוצב הרחק הרחק מילדים?...
בכל מקרה, פיניאס נמנם במקומו במשרד המנהל בדיוק כששמע מרחוק את הבוצדמית אומרת שהם ביער דין. מתוקף תפקידו לקיים כל פקודה של המנהל הנוכחי, הוא פקח את עיניו וכבר לא העמיד פני ישן- ודיווח לסוורוס סנייפ על מה ששמע.
המנהל הודה לו בקול רפה, ופיניאס שב להעמיד פנים שהוא מנמנם. הוא עזר למנהל, ובכוונתו לבקש משהו בתמורה...
פיניאס המתין לרגע המתאים. כעבור מספר שבועות, כשסוורוס סנייפ כבר החל להתחרות מולו על התואר 'המנהל השנוא ביותר', הוא החליט שהגיע הזמן לבקשה שלו.
"המנהל זוכר שעזרתי לו לאתר את הנער פוטר?" הוא שאל בתמימות. המנהל היה רגוע יחסית, והוא בדיוק סיים להכניס זיכרונות לתוך ההגיגית.
"איך אפשר לשכוח." הוא אמר בקולו הקר והשיב את ההגיגית למקומה.
"חשבתי שתוכל גם אתה לעשות משהו למעני." הוא שקל כל מילה. לו היה זה דמבלדור, הוא ידע, כל הדיוקנאות האחרים היו נוזפים בו- אם בכלל הוא היה מעז לבקש- אבל כעת, כולם העמידו פנים שהם אינם שומעים דבר.
"כמובן פיניאס, תהיתי מתי תדרוש את שכרך." המנהל לא נראה מופתע במיוחד, ובכל זאת התגנב לקולו שמץ טרוניה. הוא התיישב בכיסאו והביט בו.
"תהיתי אם תוכל..." הוא היסס. "כלומר, אני יודע שלך מכולם יש גישה לבית אבותיי בכיכר גרימולד-"
"אתה יודע טוב מאוד שהוטלו כשפים נגדי, פיניאס."
"-ואתה כבר עקפת אותם פעם... זה כלום בשביל קוסם מוכשר כמוך."
"התחנפויות לא יעזרו עכשיו. אני עסוק, פיניאס. מוטב שתבקש כבר וזהו."
"טוב, חשבתי- חשבתי אולי הגיע הזמן לעדכן את עץ המשפחה שלנו," הוא עצר כדי לקחת אוויר ואז החל לדבר במהירות, כאילו בכל רגע המנהל עלול לקטוע אותו. "ואולי לחרוט מחדש שמות שנמחקו, אתה יודע. כאלה שבגדו בטוהר הדם-"
"כל ניהול בית הספר הזה מונח על כתפיי, ואתה מבקש ממני לעזוב הכל ולסכן את עצמי בכניסה לבית בלק- רק כדי לכתוב מחדש את שמו המחוק של סיריוס בלק?" למרות כל מאמציו, המנהל קטע אותו בקול חזק וחלקלק.
"אה- כן, משהו כזה." הוא אמר בהרגשה שגרוע מזה כבר לא יכול להיות. המנהל הביט בו בכעס וללא ספק התכוון לסרב, אלא שאז עיניו נחו על הדיוקן המרכזי בחדר- אלבוס דמבלדור, ההשראה להכל. הוא הרהר מעט, ולבסוף הביט בפיניאס.
"בסדר; אטפל בזה כשהעניינים כאן יירגעו." הוא הבטיח וכמה דיוקנאות הריעו.
פיניאס לא הטריד שוב את המנהל בנושא, משום שראה כמה הוא עסוק.
בסוף אותה שנה, כולם שמעו על תבוסתו של הלורד האפל. פיניאס הצטער כששמע את האמת על רגולוס האמיץ, וליבו נצבט כאשר עוד מנהל הוגוורטס נפח את נשמתו למען טובת הכלל.