שלג

וולדמורט הסתכל על השלד מבעד לחלון אחוזת רידל.

הוא ירד בפתיתים קטנים ומקסימים, לכל אחד צורה שונה, לכל אחד אישיות משלו.

יש לו זכרונות כך, יושב ומתבונן בשלג, מכל חייו.

אבל הוא מדחיק.

מעלים.

דוחק את זה למגירה קטנה וצדדית במוחו הקודח, האכזר.

אבל כמה שהוא דוחק את זה הצידה, זה נשאר שם.

הוא, בן 5, משחק עם חבריו לבית היתומים בשלג.

הם בונים איש שלג.

אבל פתאום, הם דוחפים אותו עם הפנים למטה, ומה שהוא זוכר אחר כך, זה הוא, עם כוויות קור, מסתכל על הילדים הנהנים מבעד לחלון, עם כוס תה.

הוא, בגיל 10, מסתכל מהחלון על שאר הילדים מבית היתומים, עושים מלחמת כדורי שלג.

הוא הסתכל על הרחוב שליד החצר, ורואה ילדה בת גילו, עם שיער לבן כמו השלג עצמו.

מחייכת ומנופפת אליו, הוריה מחזיקים בידיה, מגוננים עליה מפני הקור.

ומי מגונן עליו?

הוא, בן 12, רואה את חבריו בהוגוורטס משחקים בשלג וגולשים על האגם הקפוא.

הם קוראים אליו שיצטרף, אך הזיכרונות מרים מידי. 

הוא קובר את ראשו בספר שינויי צורה, ודמעה בודדת ניתזת על עמוד 53.

הוא, בן 17, צוחק צחוק מדומה כאשר רואה את חבריו עדיין משחקים בשלג כמו ילדים קטנים.

אחד מפספס ופוגע ברגלו של טום.

פניו מאדימות מכעס, והוא מרים בשרביטו חבילת שלג ענקית וזורק אתוה על "חברו".

מדאם פומפרי לא אהבה זאת.

והנה הוא, עכשיו, יושב באחוזת רידל, מביט על פתיתי השלג הנופלים, כל אחד עם סיפור.

הוא מוודא שאין אף אחד בשטח ויוצא לחצר האחורית.

שם, בלי שאף אחד רואה ויודע, לראשונה בחייו הוא משחק בשלג.

תגובות?