חריג

לפעמים אני יותר חיה מאדם.

אני מרגיש את היצור חי בתוכי. משתולל, בועט. מכריז לעומתי, אתה לא אדם. אתה יכול להעמיד פנים, אבל שנינו יודעים את האמת.

לפעמים אני רוצה לנהום על החברים שלי, שיתרחקו קצת. שיפחדו ממני. אני רוצה להיות חזק יותר מהם. לפעמים אני רוצה לברוח למעמקי היער ולא לחזור. לחיות שם, כמו חיית פרא חופשית, בלי להשתעבד לכבלים של אף אחד. לפעמים זו באמת האופציה הקלה יותר. לעזוב. אני יכול לעשות את זה. להשתמש בחושים המחודדים שלי ולהסתמך רק עליהם, לאבד את צלם האדם שבתוכי. לצוד חיות קטנות, לישון תחת שמים זרועי כוכבים, לדאוג לעצמי. לפעמים זה מפתה יותר מלהישאר בטירה ולהמשיך לשמוע על הצרות המזורגגות של אחרים. לפעמים אני מרגיש מפלצת, מפלצת איומה, ומקנא בכל מי שהוא סתם אדם פשוט. אף אחד לא יכול להבין מה קורה לי כשאני נהפך לזאב. כשהעיוות הזה משתלט עליי. על המחשבה הטהורה והצלולה שלי, על כל מי ומה שאני. כשציפורניי משספות את ערכי הקודש שלי. לפעמים כשאני מקיץ מטרפת החושים בלילות הירח המלאים אני רואה דם דבוק בציפורניי, בבגדי, בשיניי. אני תוהה מה קרעתי לגזרים, מתפלל שכותרות הנעדרים בעיתונים לא קרו באשמתי.

לפעמים אני יושב מכווץ בחדרים חשוכים וכוכים נסתרים ומייסר את עצמי במחשבות חסרות תועלת. למה נולדתי, מה המטרה שלי. לחיות את החיים האלו עד שאמות? לעולם לא יהיה לי המשך, כי אני לא מספיק אנוכי כדי לגזור את הגורל הזה על הילדים שלי. אני יושב ומחכה שמישהו מהקונדסאים ימצא אותי במפה וינטרל את קסמי ההגנה הפשוטים שאני מציב. למרות איך שאני נראה וכמה שאני משקיע בלימודים, אני לא התלמיד הטוב ביותר, וגם לא אהיה. ג'יימס וסריוס אולי שובבים, אבל הם מבריקים. לא נראה שמשהו אי פעם קשה להם. לפעמים אני גומר חבילות שוקולד, קוביה אחר קוביה. ואז אני שוכב בבטן מפוצצת ונותן לרגשות האשמה להשתלט אליי. אחר כך אני מחפש עוד חבילה וגומר גם אותה, מתמכר לאנדרנלין המתקתק הזה שגולש לי בפה. גמדוני הבית כבר מכירים אותי ושומרים לי חפיסות במגירה העליונה של המזווה. לפעמים אני מביט על עצמי במראה ושונא את הדמות שנשקפת אליי. תוהה מי הייתי אם לא פנרייר. אם גם בלי הנשיכה ההיא שלו הייתי מוצא גורל דומה יום אחד.

לפעמים אני יותר חיה מאדם, גם כשאני בגוף אנושי. לפעמים אני מרגיש שאני משלה את כולם. לפעמים אני מרגיש שאני לא אדם זאב אלא זאב-זאב, שרק כלוא בטעות בגוף הלא נכון. לפעמים הפעמים הללו קרובות מדי והן נהפכות לתמיד.

כשאני יושב ומביט דרך החלון בלילה ובכוכבים, אני מרגיש ריק וקר וחלול וחסר חשיבות. אני יכול לראות את הבבואה שלי על החלון, צל חיוור וקלוש של אדם שדוף עם עצמות לחיים גבוהות ועיניים רדופות. לפעמים אני תוהה אם השנאה שרכשתי לעצמי מספיק כדי להרוג אותי. כדי לגרום לי לגסוס לאט לאט מהארס שבתוכי. לפעמים אני מאמין שזו רק תקופה עוברת ושבסוף אני אהיה מאושר, אבל בתוך תוכי אני יודע להבחין שזו תקוות שווא שאפילו אני לא מצליח להאמין בה. אבל לפעמים אני מאמין שיש סיבה שאני כאן, שיש איזו משימה שלא השלמתי. לפעמים אני צופה בכוכבים עד שהבוקר עולה והם מיטשטשים. לפעמים אני רואה כוכבים נופלים, אבל אני לעולם לא מביע משאלה. אני לא כל כך פתטי. לא מאמין באשליות ואגדות ועושר ואושר עד עצם היום הזה וסופים של ספרים. אם אני רואה כוכב נופל אני פשוט מרחם עליו ולוחש לו שגם אני כמוהו, חריג.