גם לתמונות יש רגשות

שם הפאנפיק: גם לתמונות יש רגשות *גרועה בבחירת שמות*
שם הכותבת: מאיה, Mackenzie Foy
דירוג: G, אני מניחה
שיפ: ג'ן. אלא אם כן מחשיבים את הקראש שהיה לאישה השמנה על איזשהי תמונה אחרת כשיפ...
ז'אנר: האמת? אין לי ממש מושג
ויתור זכויות: לרולינג, כמובן
אורך: 500 מילים בול
בטא: ביטוא עצמי~


"סיסמא!" נבחה האישה השמנה כהרגלה כשהנער הצעיר התקרב אליה.
"ב-ב-ביצי שוקולד," גמגם הילד בחוסר אונים.
האישה השמנה הביטה בילד במבט זועף אך נעה על ציריה ואפשרה לו לעבור - הרי זו הייתה חובתה. לא שהיא כל כך רוצה לעשות את זה, אחרי היחס שהיא מקבלת בהוגוורטס...
"את האישה השמנה?" ילד ממושקף רץ אליה במהירות והוציא אותה מריכוז. "וואו, את באמת שמנה!"
"האישה השמנה?" צרחה התמונה בכעס. 'אוך, הצעירים של ימינו...' היא חשבה. היא לא סבלה את זה שקוראים לה 'האישה השמנה'. בכל מקרה, היא תמיד הייתה סבורה שהיא יפה וכלל לא שמנה - לא, היא לא רק חשבה כך - היא הייתה בטוחה. כל הזמן קראו לה באותו השם - האישה השמנה - ולפעמים פשוט נמאס לה והיא מאבדת שליטה.
"סליחה!" הילד הקטן נמלט מהמקום בידיים מורמות ובזעקות אימה קטנות.
התמונה ששמרה על הגריפינדורים הנועזים נאנחה בזעף. לפעמים הילדים האלו פשוט מעצבנים. מי לעזאזל נתן לה את הכינוי המטופש הזה? היא רצתה להרוג אותו, לפעמים, למרות שהיו פעמים שהיא אהבה את העבודה שלה בהוגוורטס. טוב, הפעם לא ממש. היא רצתה לברוח מהתמונה שלה, רחוק מהוגוורטס, רחוק מאלו המכנים אותה בשמות גנאי. זה קרה, לפעמים, אבל האמת שזה קורה לכל אדם. או לפחות לכל תמונה, במקרה שלה.
הם... הם לא מכירים אותה. הם גם לא יודעים מה היא עברה. מה, הם חושבים שהיא פשוט הופיעה כאן? שהיא לא אמיתית? גם לה יש חיים. היא ניסתה להבהיר את זה כבר מזמן לכל הוגוורטס, אבל בשלב כלשהו - כלומר, לפני כמה מאות שנים - היא וויתרה. זה לא שפתאום מישהו ייגש אליה, יאמר לה כמה היא יפה ויבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה. הלוואי, היא נהגה לחשוב.
ובאמת, סיפור חייה היה מעניין - או לפחות מעניין יחסית לתמונה. סיריוס בלק לא היה הפושע היחיד שראתה. הגריפינדורים לא היו הילדים הכי מעצבנים ששמעה. ו... מי אמר שלתמונה אין משפחה? טוב, לא בדיוק משפחה, אבל הייתה לה תמונה תאומה - כמו אחות בשבילה. הרי תמונות לא נולדות, אבל בכל זאת - הן עדין חיות.
היא חיה כבר ממזמן, אפילו לפני שהוגוורטס נוסדה. לפני שהמייסדים נולדו. היא חיה כבר מזמן-מזמן, הרחק-הרחק מכאן... והייתה לה אהבה. כן, כן, אהבה. תמונה... פשוט יפיפייה. נער בלונדי, כסוף עיניים, חיוך ענק, וקול... קול נהדר, רך וערב, שאי אפשר היה לא לאהוב – אפילו אצל תמונות, שאצלן הרגשות פחות מובנים וחזקים.
הוא היה מקסים וטוב לב, והאישה השמנה לא יכלה שבו לא להתאהב. 
הם היו תמונות שכנות, באלבניה, בכלל, עד שאירע הפיצוץ הגדול... וכל מה שנשאר ממנו היה פיסת נייר.
היא, אמנם, שרדה את השרפה, אבל חברה? משפחה? אהבה? כל מה שהיה – איננו. לא כמו בני אדם, לא אותו הדבר כלל וכלל, אך גם היא הזילה דמעות – דמעות של תמונות, דמעות משונות – על חבריה, אהובה, שאפילו לא ידע שאהבה אותו, לצערה.
אז כן, כי גם היא חיה – תמונה? כן. שומרת על חדר המועדון? כן. אבל עדיין... מעבר לתמונה, יש עוד משהו. מעבר לתמונה קיימת גם אישה, והיא לא המשרתת, וכבר לא ילדה – לא שהייתה בעבר, אבל בכל זאת – גם זה נחשב.
היא תמונה, כן, אבל גם לתמונות יש רגשות. גם לתמונות היה עבר, גם תמונה יכול לאהוב. וכך גם האישה השמנה.


---

באמצע די איבדתי את עצמי אבל ניסיתי להמשיך
ולא ממש הצליח
ת"ב?