לילה שקט

לילה שקט

פרק ראשון

ביום רביעי בשעה שש בבוקר לילי אוונס ישבה במושב האחורי של מונית, מצמצמת את ענינה כנגד אור הבוקר שבעבוע בצבע צהוב חם מבין עצי החורשה שנמתחה משני צידי הכביש הכפרי. הספר המרוט שנח על ברכיה היה לח מאחיזתה, שלא הרפתה ממנו כמעט במהלך כל הלילה. אפילו כשישנה את שנתה הקצרה והטרופה בקרון הרכבת המטלטל שמרה אותו תחת זרועה. הכריכה הכהה והמקומטת הסבה לה נחמה ורוגע, ורשרוש הדפים הצהבהבים הבריח מחשבות קודרות. את ההקדשה הכתובה בכתב יד על הצד הפנימי של הכריכה כבר בקושי היה אפשר לראות, אבל זה לא שינה את המשמעות העמוקה שהייתה לספר עבורה.

משחקי האור והצל שבין העצים היו מהפנטים ומרגיעים, והיא מצאה את עצמה נוטה אל התרדמת שאיימה ליפול עליה. אך בדיוק כשעמדה להיכנע לתחושה החמימה הרכב האט לקראת פנייה, קוטע את הכישוף הישנוני, ולאחר כמה רגעים קצרים נעצר בחריקת בלמים רכה. את מקומו של החורש השלו לקחה אחוזה כפרית נאה בנויה אבן חיוורת משנים.

החשש וההתרגשות שנסוגו ממחשבותיה של לילי במהלך הנסיעה המרגיעה חזרו בבת אחת. היא שילמה לנהג בחוסר תשומת לב ופתחה את הדלת ביד גמלונית מעייפות וחשש. היא הרגישה קטנה להפליא מול הבית המפואר, מאוימת כמעט, אפילו שבילתה את שש שנות לימודיה האחרונות בטירה קסומה ומפוארת בהרבה מהמבנה הכפרי הזה.

הנהג הוציא את המזווה שלה מתא המטען ונסע מבלי להוסיף מילה. לילי נותרה לגמרי לבדה. היא חיכתה במשך רגע קצר, מתלבטת האם עליה לחכות שמישהו יגיע לקבל את פניה. לבסוף הבינה, במבוכה עצמית מסוימת, שהיא האדם שאמור יהיה לעשות את העבודות הפשוטות האלה. במחשבה זו היא אחזה במזוותה ביד אחת, בספרה ביד השנייה, והחלה לצעוד במעלה השביל המוביל אל הכניסה הראשית.

אחותה של לילי הגיבה בזלזול הצפוי כשנודע לה שהיא מתכוונת לבלות את הקיץ כחדרנית בבית קיץ של איזו משפחה עשירה. אביהן רק נתן חיוך מבולבל ונשק לשיערה האדמוני של לילי. מאז שהיא חזרה מבית הספר הוא היה פחות צלול מאי פעם. היא אמרה לעצמה שהיא עושה את זה בשבילו –שפטוניה לא יכולה לעמוד בכל הוצאות הבית וחשבונות בית החולים של אביהן במשכורת הפשוטה שהיא מרוויחה כפקידה בסניף הדואר, שהיא מוותרת על חופשת הקיץ שלה כדי לכפר על החודשים בהם היא נמצאת הרחק בבית הספר. זה עזר לה להרגיע את מצפונה, כי רק כשהייתה לחלוטין לבדה עם מחשבותיה הרשתה לעצמה להודות בפני עצמה שלהיות חדרנית פשוטה זו הנאה אדירה ביחס לבילוי חודשיים שלמים עם אחותה הרגזנית ועם אביה המסכן.

היא לקחה נשימה עמוקה והתאמצה להינות ממזג האוויר הקיצי הנעים ועצי הנוי שסימנו את הדרך אל הבית. מהיום שראתה את המודעה במדור הדרושים של עיתון 'הנביא היומי' היא הייתה נרגשת, אפילו שמחה, לאור ההזדמנות שנפלה בחיכה. העבודה הייתה בשכר גבוה, מכיוון שקוסמים ומכשפות לא עבדו בשכר נמוך בעבודה שהייתה שייכת באופן מסורתי לגמדוני בית, וזו צפוי הייתה להיות הפעם הראשונה בה היא תבקר בבית של קוסמים.

אך הדבר העיקרי שעורר בה תקווה הייתה ההזדמנות לבלות את כל הקיץ באיזור הכפרי. בילדותה, הוריה לקחו אותה ואת אחותה לטיולים ארוכים, כשאימה עוד הייתה בחיים ואביה בריא ומתפקד. לילי לא זכרה מתי בפעם האחרונה הם בילו כולם יחדיו באוויר הפתוח של הגבעות והיערות. זה היה הרבה לפני הוגוורטס, זאת היא ידעה בוודאות.

היא בדיוק התאמצה לגרור את המזווה שלה במעלה מדרגות האבן הסדוקות שהובילו אל הדלת (מבחינה חוקית כבר היה מותר לה לבצע קסמים מחוץ לבית הספר, אבל היא לא ידעה מה המדיניות של גברת צ'מברס לגבי ביצוע כשפים מחוץ לכותלי הבית) כשדלת הכניסה נפתחה.

על רקע החלל האפלולי שבפנים עמדה אישה מרשימה. היא לבשה גלימה ירוקה שהייתה פשוטה אך הלמה את גזרתה הרחבה והגאה להפליא.

"העלמה אוונס, בדיוק בזמן," היא בירכה את לילי ברשמיות. בהניף שרביט פשוט המזווה התנתקה מהחריץ באבן בו נתקעה ורחפה אל המפתן. "במכתבייך ציינת שמלאו לך שבעה- עשרה ושאת רשאית לבצע קסמים מחוץ לבית הספר."

לילי הסמיקה בעוז. "זה נכון! כלומר... לא ידעתי ש... – "

"אני גברת צ'מברס," האישה הציגה את עצמה, לא מתעניינת בתירוצים של לילי. "היכנסי בבקשה, אני אערוך לך סיור באחוזה."

לילי החליקה את חצאיתה בעצבנות, קרבה את ספרה אל חזה ונכנסה בצייתנות. היא לא ציפתה לפגוש את גבירת הבית מייד ברגע הגעתה, והיא קיוותה לעשות רושם טוב יותר. היא ידעה לבטא את עצמה מצוין במכתביה, אבל היא חששה שבמציאות היא תהיה פחות מרשימה מאשר בכתב.

פנים הבית היה אפלולי ומעט מחניק. כל הווילונות היו מוסטים על החלונות ורק מנורות קיר בודדות האירו את החלל באור מעומעם. כמו החלק החיצוני של הבית, לחלק הפנימי היה קסם מיוחד שגרם להזנחה הקלה בה שרר להיות מיוחדת, כמעט מרטיטת לב. ההזנחה הזו עוררה בלילי רגשות שלא היו גועל או רטייה, אלא מן רחמים, כאילו הבית היה באבל.

"אחרי, בבקשה," גברת צ'מברס אמרה ברשמיות ויצאה מייד מחדר הכניסה החמים והצנוע, מזוותה של לילי מרחפת אחריה כמו כלב צייתן. לילי עקבה בשתיקה מוחלטת, גומעת בעניה כל פרט בארכיטקטורה הפשוטה ושופעת הקסם של המבנה. הקירות המכוסים טפט עדין שנבחר בטוב טעם היו מעוטרים ציורים של חבלי ארץ סתווים ואביביים, בהם בעלי חיים, רועים וגברות נראו משוטטים ומנמנמים בנחת.

גברת צ'מברס הראתה לה את המטבח, בו טבחית בודדה ושקטה שקדה על ארוחת הבוקר, את חדר האוכל הגדול והריק בעל שולחן המהוגני המבריק באור הבוקר, ואז את הטרקלין בו בערה אש חמימה, למרות שאף אחד לא פקד את ספות הקטיפה הארגמניות. אפשר היה לחשוב שאף אחד לא גר בבית הזה, בו הכל היה מסודר למשעי ונראה כאילו לא הוזז ממקומו עידנים, למעט ספר היסטוריית קוסמים שנח זרוק על אחת הספות, שדרתו סדוקה מרוב מאמץ. באינסטינקט של אוהבת ספרים, לילי סגרה אותו והניחה אותו על הכרית בתנוחתו הטבעית.

"כאן נמצא חדר העבודה," גברת צ'מברס הסבירה, מחווה אל דלתות זכוכית סגורות ומכוסות ווילון בפינת הטרקלין. "את לא תכנסי לחדר הזה, אפילו לא על מנת לנקות. אני בלבד רשאית לנקות את החדר הזה. נמשיך."

לילי הנהנה מייד. רק כשטיפסה אחרי גברת צ'מברס במעלה מדרגות העץ המרופדות שטיח סגול וירוק בדוגמאת קיסוס לילי הפנימה את המילים אליהן הנהנה בצייטנות. גברת צ'מברס מנקה את חדר העבודה? מה יש שם שכל כך סודי או חשוב שבעלת הבית בעצמה צריכה לנקות אותו?

היא הפסיקה להרהר בשאלה בדקות בהן גברת צ'מברס הראתה לה את הספרייה. היא לא הייתה מרשימה כמו הספרייה בהוגוורטס, עם מדפים שהגיעו עד התקרה, אבל הייתה שם כמות נכבדת של ספרים מיוחדים ומסקרנים, כולם של קוסמים, פזורים בחוסר ארגון על המדפים והשולחנות.

"כשסיפרת לי במכתבייך על אהבתך לקריאה החלטתי מייד שאחזקת הספרייה תהיה מופקדת בידייך," גברת צ'מברס אמרה. היא לא שינתה את נימת דיבורה הרשמית והרצינית ולא לרגע, אבל לילי הרגישה שהיא עושה ניסיון למחווה של טוב לב.

"תודה!" היא אמרה בהתרגשות, מרגישה מטופשת על שהיא לא מוצאת מילים נוספות להביע את הכרת תודתה. "את לא תצטערי, גברתי."

גברת צ'מברס רק הנהנה והמשיכה בסיור. לילי כבר התחילה לחשוב באיזה אופן לארגן את הספרים כשהן נעצרו בחיבור בין המשך המסדרון אל גרם מדרגות צר שהוביל מטה.

"בהמשך המסדרון נמצאים חדרי האורחים וחדרי השינה הראשיים," גברת צ'מברס הסבירה בקצרה לפני שהתחילה לרדת במדרגות שמימינה בצעד קליל להפליא. "אף אחד מהם לא נמצא בשימוש, מלבד חדרו של האדון הצעיר. אך מכיוון שאני חושדת שהוא עוד לא התעורר, נדלג על השלב הזה בסיור. כאן למטה נמצאים כל חדרי העובדים. גם הם רובם לא נמצאים בשימוש, מלבד חדרה של מדלין, הטבחית. הגנן ושומר הקרקעות שלנו, מקסוול, חי בבקתה ליד הגדר בצד המערבי של האחוזה." הן נעצרו מול אחת הדלתות הראשונות במסדרון הצר. "זה יהיה חדרך."

לילי פתחה את פיה לומר תודה, אבל גברת צ'מברס לא סיימה, "חדרה של מדלין נמצא מולך, וחדרי נמצא בסוף המסדרון. אודה לך אם לא תצטרכי להטריד אותי בשעות הערב, אלא אם כן מדובר במקרה חירום, כמובן."

מבטה חסר שביעות הרצון של גברת צ'מברס היה מה שעורר את תשומת ליבה של לילי לעובדה שפה נותר פעור קלות ושהיא עומדת ולא אומרת דבר.

"תסלחי לי," היא אמרה לבסוף, מרגישה את פנייה מתלהטות לנוכח ההבנה שזו הפעם השנייה שהיא מספיקה להביך את עצמה באותו הבוקר. "אבל חשבתי... כלומר, הייתי בטוחה שאת בעלת הבית?"

"בהחלט לא," גברת צ'מברס השיבה ללא היסוס. "אני רק מנהלת משק הבית."

"אני... כל כך מצטערת." לילי השתוקקה לקבור את עצמה תחת השטיח כדי להתחמק ממבטה חסר הפשרות של מנהלת משק הבית.

"בעלת הבית ובעלה לא נמצאים איתנו יותר, לצערי הרב," גברת צ'מברס אמרה, חוסכת מלילי את המשך התנצלותה המבויישת. "אני מנהלת את כל ענייני הבית, בהיעדר אדם אחר. האדון הצעיר לא מתעניין בנושאים האלה, כמו שאת יכולה להבין."

לילי הנהנה בניסיון להציל את התדמית שלה.

גברת צ'מברס הציצה בשעונה. "בעוד רבע שעה תוגש ארוחת הבוקר. לבקשת האדון כולנו סועדים כל ארוחה יחדיו, בחדר האוכל הראשי. אני מאמינה שתמצאי את דרכך?"

"כמובן," לילי אמרה מייד, ורצתה בכל מעודה להאמין שזו האמת. היא לא התכוונה לעשות מעצמה צחוק בפעם השלישית.

גברת צ'מברס עזבה ולילי גררה את מזוודתה לתוך החדר. זה היה חדר צנוע, מכיל מיטה מגולפת מוצעת במצעים ביתיים, ארון ישן ושולחן כתיבה עם מנורת זכוכית נאה תחת החלון. לילי הניחה את ספרה על המיטה, התיישבה על המזרן בכבדות וכבשה את פניה בברכיה. לא כך היא דמיינה את היכרותה הראשונית עם המעסיקה שלה.

ללילי שינה מה אנשים חשבו עליה. בני ובנות שכבתה היו ההפך הגמור ממנה בתחום הזה. לחברות איתן חלקה את חדרה במעונות לא היה אכפת מה המורים חשבו עליהן כתלמידות, מה הוריהן חשבו כשהן נכשלו במבחן או קיבלו ריתוק, מה כל התלמידים חשבו על הנער האחרון אותו נשקו. אבל ללילי כן שינה, אולי לכן מעולם לא באמת הייתה מסוגלת לכנות אותן חברותיה. היא לא רצתה שזה יהיה כך, אבל זה היה, והיא לא הייתה מסוגלת לסבול את מראה הלעג, הזלזול או הרחמים בעניו של אדם שהשיב לה מבט. והיא ידעה בדיוק איך זה מרגיש.

מחליטה שזה לא הזמן לשקוע בחששות ורחמים עצמיים, היא קמה בהחלטיות, הוציאה מהמזוודה שלה מברשת וניגשה אל המראה להבריש את שיערה הפרוע מהנסיעה. לאחר מכן יישרה את חציאתה הפרחונית הכהה ואת חולצה, שהייתה בצבע חום אדמדם שהיא קיוותה שישרה סביבה תחושת אמינות. היא צבטה קלות את לחייה המנומשות, כפי שאימה לימדה אותה לעשות כדי להקנות להן מעט צבע ולהרחיק את חיוורון העייפות. לבסוף, בניסיון להשיב לעצמה את כבודה האבוד בעיני גברת צ'מברס, הרחיקה את שיערה הארוך מפניה בעזרת סיכה כסופה בצורת פרח חבצלת שקיבלתה במתנה מפרופסור סלגהורן בחג המולד האחרון.

מציצה בשעון, היא גילתה שנותרו לה כמה דקות. היא ניגשה אל החלון והסיטה את ווילונות הפשתן החיוורים לגלות שחדרה משקיף אל גן של עצי תפוח צעירים. אחד מהם גדל ממש על סף חלונה, עד שהיא הייתה מסוגלת לראות עגלי טל של בוקר שעוד דבקו בתפוח זעיר וירקרק. היא פתחה את החלון ובורכה על ידי משב רוח קריר שנשא ריח פרחים. היא נשמה את האוויר לריאותיה לעומק, מאפשרת לו להרגיע אותה ולצנן את פניה, לתת לה את הכוח והתקווה לישר את גבה, ופנתה בדרך בה באה אל חדר האוכל.

להקלתה היא מצאה את דרכה וגם הצליחה להגיע בדיוק בזמן. בשולחן ישבו גברת צ'מברס, שלגמה תה בלגימות מדודות, וגבר בגילה עם שיער אפור מקורזל שהיה שקוע בקריאת העיתון, ידיו הרזות והמוכתמות משנים של עבודת כפיים לופטות את הנייר הדקיק באחיזת טפרים.

"שלום," לילי פנתה אליו, "שמי לילי אוונס. גברת צ'מברס שכרה אותי לתפקיד חדרנית."

האיש נהם דבר מה מאחורי העיתון, לא מנמיך אותו או מעניק לה אפילו מבט בעניו כבדות העפעפיים, שהיו שקועות כל כולן בכתבה כאילו זה היה עניין של חיים ומוות.

"זה מקסוול, עליו סיפרתי לך," גברת צ'מברס השלימה את החלל. "אני מתנצלת על חוסר הנימוס שלו."

לילי מלמלה בתשובה שזה בסדר והתיישבה בשמץ אי וודאות. השתיקה ששררה סביב השולחן הייתה יכולה להטביע. לילי חשה הקלה כשמדלין הטבחית נכנסה מהמטבח כשהיא מרחיפה את ארוחת הבוקר, והעניקה ללילי חיוך עדין.

שעון הסבא שמאחורי השולחן החל למנות את השעה שבע בצלצול מדנדן. גברת צ'מברס הניחה את כוס התה ופנתה להסתכל בדלת בריכוז. לילי עקבה אחרי מבטה, מנסה להבין על מה היא מסתכלת.

השעון צלצל, פעם, פעמיים, שלוש, ארבע... כשלפתע הוא נעצר ודמם לחלוטין. לילי הסתכלה לעברו והבינה שהמטוטלת קפאה בזוית לא טבעית. לפני שהיא הספיקה להבין מה גורם לכך נשמע רחש של צעדים זריזים על השטיח ואדם נוסף התיישב לשולחן בנפילה מגושמת על הכיסא. המטולטלת שבה להתנדנד והשעון צלצל את שלוש השעות הנוספות, אבל בכך לילי כבר לא הבחינה.

"מאחר שוב, אדון ג'יימס," גברת צ'מברס בירכה בחומרה את אדון הבית, שהיה, לילי הבינה בתחושה של כוויה בפנייה, ג'יימס פוטר.

"אני לא מאחר," פוטר השיב בהתרסה חסרת הדאגות שלילי הכירה היטב מבית הספר. זו לא היית הגזמה לומר שהוא היה האדם האחרון בו היא ציפתה להיתקל באותו היום, שהיה אמור להוות התחלה חדשה עבורה. "עכשיו השעה שבע בדיוק. תסתכלי בשעון שלך."

גברת צ'מברס הסתכלה בשעונה ואחזה בחזה בקפיצה, בולמת קריאת הפתעה בשפתיים קפוצות. היא שחררה את הרצועה והשליכה את השעון אל מרכז השולחן כאילו היה יצור מגעיל. לילי רכנה לעברו ופלטה ציוץ של שילוב בין הפתעה ובהלה כשראתה פנים זעירות ומכוערות שניצמדו אל הצד הפנימי של הזכוכית בהבעה גרוטסקית.

"אוונס, לא ידעתי שאת מגיעה היום," פוטר אמר, כלל לא מופתע לראות אותה, בעודו מעמיס אוכל על צלחתו. בניגוד ללילי, הוא לא עשה ניסיון לסרק את שיערו, וחולצתו המפוספסת הייתה לא- מגוהצת. הוא התנהג כאילו זו הייתה לא יותר מאשר ארוחה באולם הגדול, והחיוך החביב שהעניק לה עורר בה את אותה אי הנוחות, במחשבה שיש מאחוריו משהו ערמומי.

"אתה מכיר את העלמה אוונס?" גברת צ'מברס שאלה בטון של אדם המתכונן להיות קורבן לתעלול. לראשונה לילי צפתה בה מאבדת את קור רוחה מעט, והאישה הנוקשה אך טובת הלב שמאחורי מסך הנימוסים הייתה נעימה למראה, למרות הכל. לילי הבחינה מייד שכמו רבים מהמורים בבית הספר, היא רגזה על פוטר ואהבה אותו באותו הזמן.

"כן," פוטר השיב בפה חצי מלא. "היא לומדת איתי בבית הספר. לא סיפרתי לך? בטח שכחתי."

גברת צ'מברס הסתכלה בלילי בציפייה שתאמר משהו בנושא. פוטר היה שקוע כל כולו באכילה, השתקפות האור מעל משקפיו מסתירה את עניו ואת כוונותיו. לא היה בכך דבר חדש.

מבינה שמוטב לה לשתוק מאשר לומר משהו טיפשי שיסכן את עבודתה היא קמה על רגלייה, מעט מהר מידי, והציעה למזוג את התה. גברת צ'מברס אפשרה לה, ולילי עברה מסביב לשולחן ומזגה את התה בידיים רועדות. כשמילאה את ספלו של פוטר נלחמה בדחף לשפוך את המשקה המהביל על ידו. הדרך הנעימה והשלווה בה הודה לה, כאילו המצב לא היה מוזר בכלל, הכעיסה אותה עוד יותר.

היא חזרה למקומה ופרשה את המפית על ברכיה בהדגשה מוגזמת. בכל שנייה שעברה כעסה רק הלך והתגבר, בעוד היא מפנימה את עומק הקונדס שבוצע עליה. גברת צ'מברס קיבלה אותה לעבודה שבועיים לפני סיום הלימודים, זה אמר שבמשך השבועיים האלה פוטר ישב איתה באותה כיתה וידע שהיא הולכת לעבוד בשבילו. הוא ידע – לעזאזל, הוא בטח תכנן זאת! – שברגע שתיכנס במפתן הדלת, היא תהיה לא יותר מאשר המשרתת האישית שלו. המחשבה הרתיחה את דמה עד שבקושי הייתה מסוגלת להחזיק את המזלג.

בדיוק כשהתחילה לחשוב שאולי פוטר השתנה. היא הייתה תמימה לחשוב כך, הרי זו לא הייתה הפעם הראשונה שחשף את פניו האמיתיות בפנייה.

היא הביטה לעברו, משתוקקת שמבטה יאמר לו את המילים שרצתה לצעוק בפניו, ומצאה שהוא מסתכל בה מזוית עינו.

"מה?" היא דרשה לדעת. כל יושבי השולחן הסתכלו לעברה. אפילו מקסוול הציץ מעבר לשולי העיתון.

"כלומר," היא מיהרה לתקן את טון דיבורה, מסתירה את פיה מאחורי מפית לרגע. "מה יהיה סידור העבודה שלי, גברת צ'מברס?"

גברת צ'מברס פתחה מייד בהסבר מפורט על תפקידה של לילי בבית, וזו עשתה כמיטב יכולה לגרום לכל דבר בחדר מלבד פנייה של מנהלת משק הבית להיעלם. נדמה היה לה שפוטר מלמל משהו שנשמע כמו "הצלה יפה," אבל היא העדיפה להעמיד פנים שהוא לא קיים.

		הפרק הבא